עם מי אסור להתחתן?

בפרשת השבוע, פרשת כי תצא (פרק כ"ג פסוקים ד' ה') מופיע חוק פסולי חיתון 'לֹֽא־יָבֹ֧א עַמּוֹנִ֛י וּמוֹאָבִ֖י בִּקְהַ֣ל ה' גַּ֚ם דּ֣וֹר עֲשִׂירִ֔י לֹא־יָבֹ֥א לָהֶ֛ם בִּקְהַ֥ל ה' עַד־עוֹלָֽם'. החוק הזה כמעט מנע את כניסתה של רות המואביה לעם ישראל - ואלמלי הוגבל ביחס לנשים, 'מואבי ולא מואבית' כפי שדרשו חכמים – לא היה נולד דוד המלך כצאצא לרות ובועז.

יש כאן הרחקה טוטאלית של בני העם הקרוב אלינו בקירבת משפחה – צאצאי לוט בן אחיו של אברהם אבינו ובן לוייתו. וכל כך למה? משיבה התורה: "עַל־דְּבַ֞ר אֲשֶׁ֨ר לֹא־קִדְּמ֤וּ אֶתְכֶם֙ בַּלֶּ֣חֶם וּבַמַּ֔יִם בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם וַאֲשֶׁר֩ שָׂכַ֨ר עָלֶ֜יךָ אֶת־בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֗וֹר מִפְּת֛וֹר אֲרַ֥ם נַהֲרַ֖יִם לְקַֽלְלֶֽךָּ".

הרמב"ן עומד על השאלה הרי בני מואב כן קידמו בלחם ומים כאמור בפסוק (לעיל ב כח כט) "אֹ֣כֶל בַּכֶּ֤סֶף תַּשְׁבִּרֵ֙נִי֙ וְאָכַ֔לְתִּי וּמַ֛יִם בַּכֶּ֥סֶף תִּתֶּן־לִ֖י וְשָׁתִ֑יתִי רַ֖ק אֶעְבְּרָ֥ה בְרַגְלָֽי: כַּאֲשֶׁ֨ר עָֽשׂוּ־לִ֜י בְּנֵ֣י עֵשָׂ֗ו הַיֹּֽשְׁבִים֙ בְּשֵׂעִ֔יר וְהַמּ֣וֹאָבִ֔ים הַיֹּשְׁבִ֖ים בְּעָ֑ר". כלומר: המואבים אכן קידמו אותנו בלחם ובמים – ועל כך הוא מסביר שהפסוק מתחלק לשני חלקים הטענה על מואב היא על שכירת בלעם, ועל עמון על שלא קדמו בלחם ובמים.

מה המשותף לשתי העוולות הללו, ומדוע הוקעו בצורה חמורה כל כך? על כך כותב הרמב"ן שהיתה כאן כפיות טובה. בין במניעת ההטבה ואי הסיוע ובין בעוול של שכירת בלעם - החומרה היא בכפיות הטובה, ועל אף שהפנייה לבלעם נבעה מפחד, היא היתה צעד לא לגיטימי – מפני שהוא פוגע בעקרון היסוד של הכרת הטוב!

וכך כותב הרמב"ן: "והנראה אלי כי הכתוב הרחיק שני האחים האלה שהיו גמולי חסד מאברהם, שהציל אביהם ואמם מן החרב והשבי (בראשית יד טז), ובזכותו שלחם השם מתוך ההפכה (שם יט כט). והיו חייבין לעשות טובה עם ישראל, והם עשו עמהם רעה. האחד שכר עליו בלעם בן בעור והם המואבים, והאחד לא קדם אותו בלחם ובמים כאשר קרבו למולו, כמו שכתוב (לעיל ב יח יט) 'אתה עובר היום את גבול מואב את ער וקרבת מול בני עמון'. והנה הכתוב הזהירם (שם פסוק יט) 'אל תצורם ואל תתגר בם', והם לא קדמו אותם כלל'".

מי שיש בנפשו תכונה של כפיות טובה - מהווה סכנה גנטית לעם ישראל וחלילה מלקבל אותו.

על הפסוק בפרשת האזינו "עם נבל ולא חכם" מפרש התרגום: "שכחו את העשוי להם". בכמה מקורות ניתן לראות כי הכינוי לכפוי טובה הוא "נבל" – ביטוי חריף למדי, אכן בתפיסת היהדות כפיות טובה היא ביטול מהות האדם! האדם נברא להיות מכיר טובתו של בורא עולם ושל הזולת (ראה רש"יפרשת בראשית על הפסוק: "ואדם אין לעבוד את האדמה"), ופגיעה במידה זו הינה עקירת צד עיקרי באנושיות.

ניתן להעמיק יותר ולהסביר כי האדם נברא עם הצורך להכיר טובה הבא לידי ביטוי בתכונה של בושה לקבל מתנת חינם - תכונה זו היא הסיבה לכל הצורך בירידתנו לעולם הזה כדי להתמודד ולזכות בשכר בזכות ולא בחסד, כשכר ולא כמתנת חינם. מי שאינו חש בושה לקבל מתנת חינם וגרוע מכך: אינו מכיר טובה למי שעשה לו – הוא נבל. החיים שלו חסרי חיות אמיתית גוף נטול ערך.

בעוד כ-3 שבועות, ביום הרת עולם נעמוד בראש השנה לפני בורא עולם. העולם נברא בכ"ה באלול, אולם האדם נברא בראש השנה, ביום זה יש לנו יום הולדת ואנחנו – כל בני האנושות מקבלים חיים מחדש (מצרך חשוב בתקופת חוסר וודאות זו...) - בהתאם לשאלה האם היה כדאי לברוא אותנו בעולם.

כל אדם עובר לפני בוראו ועומד במבחן השאלה: האם הוא מצדיק את בריאת האנושות או שהוא 'עוד אכזבה'. אחת השאלות העיקריות היא האם הוא 'בן אדם' – האם הוא 'מענטש'? האם הוא אנושי? המדד של הכרת הטוב הוא מדד יסודי מאד בהסתכלות על האדם כאדם.

אנחנו מוצאים בספר מלכים שאלישע המתארח אצל האשה השונמית ובעלה, שואל אותה: "היש לך דבר אל המלך". כתוב בזוהר שהשיחה הזו התקיימה בראש השנה, ואלישע שואל האם היא רוצה שהוא יתפלל אליה לפני ה' על משהו מיוחד. אלישע מכיר טובה למשפחה המארחת אותו - ומחפש לבטא זאת דוקא בראש השנה.

בתקופה הזו חשוב במיוחד לחדד את התכונה האנושית הבסיסית, שבלעדיה איננו ראויים לקבל טובה.

גם פרשת השבוע הבא תלמד אותנו פרק בהכרת הטוב, והיא תפתח במצות ביכורים המסמלת את הערך הזה – הבה נכין את עצמנו לאור הפרשיות - בחיזוק המידה החשובה הזו.