10 דרכים להפסיק את נדנודי ה"בא לי" בבית

1. היזהרי שלא תדבקי -  אחרת אל  תתפלאי.

היזהרו שלא תשתמשו אתם, ההורים, בעצמכם, בצמד המילים הזה: "בא לי!".

ילדים לפעמים מדביקים את ההורים. "אמא, למה הכנת להיום קישואים? את יודעת שאני לא אוהב".

- "ככה בא לי וזהו".

אם מצאתם שגם אתם משתמשים באותו צמד מילים - אל תתפלאו שהילד ממשיך. יתכן שבמקור הביא את זה מבחוץ, אבל הוא התחזק במילים הללו באמצעותך.

2. זה לא נגדך – זה בעדו!

אל תרגישי שהמילים האלו מכוונות כלפייך ונגדך. זה נכון שכאשר הילד זורק אותן לאוויר העולם, זה נשמע כמו משהו שיש בו דרישה מכוונת, האשמה, ויכוח, רטינה.

אבל לא. הוא פשוט למד לומר את זה ומשתמש במה שלמד. ילדים מנסים. אם את מתייחסת לדברים, הם ממשיכים.

3. האם זו התרסה? – השאלה איך את מקבלת את זה.

זה נשמע כמו התרסה, חוצפה, דרישה, אבל זה לא בדיוק כך.

"בא לי" זו התבטאות שהילד שלך רכש. אם לא בבית, אז בחוץ, אבל כרגע הוא ניכס את המילים הללו לעצמו. האם זו תהיה התרסה?  זה תלוי רק בך ובאיך תקבלי את זה. פעמים רבות אנחנו אומרות לילד שלנו: "חצוף! איך אתה מדבר?", ואיננו מבינות, שהוא בעצמו לא התכוון למה שאנו התכוונו.

בואו לא נכניס לו את המילים לפה, לא נחדיר בו את הכוונות שלנו.

4. אל תתייחסי למילים הללו. כשלא מתייחסים - ילדים מפסיקים.

אל תחששי מצמד המילים הזה: "בא לי!".

ילדך לא מתכוון לשום דבר חוץ מ: "מתחשק לי לרגע".

שימי לב, אם אינך מתייחסת -  הוא ממשיך לעסוק בשלו ודי.

לפעמים, אפילו התשובה ל"בא לי גלידה!" היא מיותרת לחלוטין. תני למילים לעבור לידך, לא להיכנס לתוכך, מבלי להתייחס אליהן. סביר, שברגע שלא תתייחסי - הן ייעלמו כמעט כליל.

5. הסבירי לילדך שהמילים הללו אינן מקובלות עלייך.

דברי עם הילד בשעה טובה ונינוחה על המילים הללו. הסבירי לו שזו צורת דיבור שאינה מקובלת עליך. ובכלל, לא כל מה שמתחשק לי, אני אמור לקבל. הסבירי לו שלא נעים לך לשמוע אותו צווח, מכריח, מצווה ורוטן, כשידיו על מתניו ופיו גדוש ב"בא לי!".

הסבירי לו את הדברים שלא בשעת המקרה. הסבירי פעם ופעמיים, והסתפקי בזאת. הוא כבר מבין, הוא כבר יודע. הורים מרבים לדבר ולחפור, לצוות ולגעור, ובסוף  מתפלאים שהילדים קוראים להם: "חופרים!". יתר מילים מצד ההורים, עלול להביא אותו דווקא לחיזוק המעשים שעשה.

6. למדי את הילד לערוך הפרדה בין הרצון שלו לבין המילה.

נסי לדבר עם הילד, ולהגיע למסקנה יחד אתו לגבי מה הרצון אמיתי שלו, ומה פשוט שגור על לשונו.

מכירה את הילד שמבקש כל 5 דקות מים לשתייה, כי בא לו מים? לא פעם הוא לא צמא בכלל, רק נהנה מאוד להקים את אימא מהמיטה, או את אבא מהספר.

האם את קמה מהמיטה עם כל "בא לי" ונותנת לילד? האם את עומדת לפקודתו בכל רגע ש"בא לו" משהו?

ככל שאת יודעת בעצמך לערוך הפרדה בין מה שהוא סתם מבקש, לבין "בא לי" שאומר: "אני צמא!", וזו אמת, כך גם הוא ילמד לערוך הפרדה בין הרצון שלו לבין המילה הסתמית שלא מובילה לשום דבר.

7. זו תקופת שפע, והילד רגיל למצב - לא פלא שרוצה הכול כאן ועכשיו.

בתקופת השפע של ימינו המוצרים זולים ונגישים, ובעצם, יש הכול לילד, גם בלי שמבקש. לא פלא שהוא סבור, שהכול מגיע לו, שהכול שלו, ואם לא מקבל - הוא דואג לבקש שוב ושוב, ולהתיש את ההורה עם: "בא לי קרמבו!".

8. הנהיגי חוקים וכללים בביתך -  כך הילד ישתמש הרבה פחות ב"בא לי" מולך.

כדאי להנהיג בבית חוקים קבועים שאומרים: "אין מקבלים יותר משני דברי מתיקה ביום, גם אם רוצים מאוד".

"אין יוצאים מהבית לפני השעה ארבע".

"לא קמים מהמיטה אחרי שהולכים לישון".

אם הילד יאמר פתאום: "בא לי שוקולד" שלא בשעה הנכונה, הוא כבר ידע בעצמו את התשובה.

כשהוא יודע בעצמו את התשובה, אין צורך להכביר במילים.

9. יש מילים שנשמעות לנו "רחוביות" - למה שנאהב לשמוע אותן נאמרות?

אחת הסיבות שאינך אוהבת לשמוע את צמד המילים הזה, היא מכיוון שזה נשמע לך כסלנג עלוב, וכמו שאינך אוהבת לשמוע את הילד אומר מילים סלנגיות וזולות אחרות, כך גם את המילים הללו אינך אוהבת. הדבר גורם לך לפעמים לכעוס על הילד ולהוכיחו.

דאגי שהשפה בביתך תהיה יפה ונכונה. זה אומר שלא תשתמשי גם את במילים זולות, ושתשגיחי על המילים שיוצאות מפיך.

זה אומר שתרחיקי את הילד מחברים שמדברים בצורה גסה או זולה, ושתסבירי לילדך כמה חשובה השפה לביתך.

10. האם את מחנכת את הילד לדאוג לאחרים? או שרק הוא על שולחן הדיבורים?

ככל שתלמדי את הילד לדאוג ולהסתכל על אחרים, על ההורים, על החברים, על סבא וסבתא - כך יחשוב על עצמו פחות ופחות.

ככל שיחשוב על עצמו פחות, כך ייפטר מהר יותר מה"בא לי" הזה, שאולי נולד מתוך כך שמרגיש שמגיע לו הכול.

סוף דבר:

"בא לי" הוא סלנג ילדות. הוא, על פי רוב, עובר עם הזמן. ככל שתזכרי זאת ותהיי יותר רגועה מול פני ה"בא לי" הנורא, כך תצליחי להכחיד אותו בקלות רבה יותר.

מתוך הספר "מגיע לך 10 בחינוך ילדים", מאת מנוחה פוקס.