במחשבה תחילה לפרשת כי תצא: איך למען השם מחזיקים מלאך ביד?!

"שימו לב לקצב מחיאות הכפיים שלי", אומר המנחה באירוע צדקה למשתתפים, "בכל פעם שאני מוחא כפיים - מת ילד נוסף באפריקה".

ברצותו להדגיש את המצוקה החריפה במדינות העולם השלישי, מחא המנחה כף מדי כמה שניות.

"אין לך לב?!", התפרץ בקהל מישהו רציני מדי, "תפסיק כבר למחוא כפיים!...".

* * *

פעם החזקתם ביד את יצר הרע?

זה מה שהתורה מספרת לנו בפרשה: "כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו".

המפרשים מבארים את עומק הפסוק הזה על מלחמת היצר. באינספור משלים, הסברים ורעיונות.

אז בואו נדמיין רגע: יצאנו למלחמה. לפי התורה אנחנו גם יכולים וחייבים לנצח. ואז ה' נותן לנו את היצר ביד. איך למען השם "מחזיקים" אותו?...

הלאה. "ושבית שביו". למה לא "ושבית אותו"?

"שלום הרב", הקול מעבר לקו היה אחוז התרגשות, "מדבר סֶם, הגעתי עם המשפחה לביקור באזור ואני רוצה לקפוץ להגיד לך שלום ולהראות לך משהו".

ר' בנימין קימט את מצחו במבוכה. הוא לא מכיר את השם הזה. בטח לא את הסֶם הזה...

הדובר מעבר לקו ניסה להזכיר: "לימדת אותי לפני בר המצווה".

בבת אחת חזר ר' בנימין לשנתיים-שלוש אחרי חתונתו, עת חיפש מקור הכנסה נוסף עם שליחות יהודית. הוא לימד עשרות נערי בר מצווה כיצד להניח תפילין, כיצד לברך ברכות התורה ואף העניק לחלקם ידע בסיסי ביהדות. ידע שלא נחשפו אליו בשום מסגרת אחרת.

עכשיו לך תזכור מיהו הנער סם מלפני כשני עשורים.

אחרי רבע שעה - דפיקות בדלת. אברך משי עם רעייתו ושלושת ילדיו עומדים בפתח. ר' בנימין הנבוך הפך סקרן. לאחר מספר פרטי מידע שהוחלפו הוא נזכר. ונאחז הלם. "איך הפכת מילד שגדל בבית כמעט רפורמי לאברך העמל בתורה ברוב שעות היום?".

"הכל בגלל השרוכים", הסביר סם - ר' שמואל - בחיוך.

לפליאתו של ר' בנימין, הוא הסביר: "לפני שלמדתי טכנית כיצד מניחים תפילין, הסברת לי שלכל מעשה בחייו של יהודי יש משמעות. כדוגמה נקטת בקשירת השרוכים. קודם נועלים נעל ימין, לאחר מכן נעל שמאל, קושרים את נעל שמאל ולאחר מכן את נעל ימין.

"הדבר מצא חן בעיני, הגם שלא הבנתי בכלל את משמעותו. מאותו יום נעלתי נעליים כהלכה.

"את התפילין הפסקתי להניח יום אחרי בר המצווה", מספר ר' שמואל, "אבל על קשירת הנעליים לא ויתרתי. שנים חלפו, הורי עברו מספר דירות במספר מדינות, ויום אחד תפסתי שאני עדיין נוהג במנהג של קשירת הנעליים לפי ההלכה בלי להבין את משמעותו. הרמתי טלפון לרב המקומי והתחלתי להשתתף בשיעורי יהדות.

"בהמשך נכנסתי לישיבה והפכתי לבעל תשובה. היום הגענו לבקר פה באזור ורציתי לספר לך שהכל בזכות השרוכים"...

בספר "אמת ליעקב", לרה"ק רבי יעקב יצחק שפירא מבלענדוב, דייק רעיון נפלא: כשהתורה כותבת שאם נצא למלחמה - רק נצא - ה' ייתן בידינו את היצר הרע, היא גם כתבה איפה מתחילים: "בידך".

אנשים בריאים - גם אלו שאבותיהם לא נהגו לאכול בידיים - משתמשים בידיים שלהם לצורך האכילה. אוחזים במזלג ובסכין, מרימים את הכוס לשתות ממנה, ויש מאכלים שאוכלים בידיים עצמן גם אם ניחנתם בנימוסים בריטיים מופלגים.

ענייני האכילה, מסביר הרה"ק מבלענדוב, הם דברים שנראים לנו פעוטים. בכלל לא קשורים לעבודת השם. אבל אם ננסה להיאחז בהם, לתקן אותם, לנהוג בהם בצורה יותר יהודית - הלכתית ומעודנת - נגלה שהמלחמה כולה השתפרה פלאים.

* * *

ואם אנחנו לא אכלנים גדולים?

"בידך" זה לא רק אוכל. אלו המונים פרטים קטנים שנראים לנו לא קשורים - עם שרוך או בלעדיו - במאומה לעבודת השם. אבל מהם כדאי להתחיל.

דווקא לכן מדייקת התורה "ושבית שביו". כשהיצר הרע מנסה להידחף לך לחיים - אומר החת"ם סופר - הוא עושה את זה בפעימות קטנות. כמעט בלתי מורגשות. למה? כי הוא יודע שככה מנצחים.

אתה רוצה לנצח אותו? "ושבית שביו", תשבה אותו בדיוק באותה טכניקה. תתחיל בפרטים הקטנים. אל תנסה לקטוף את הירח ולטפס על סולמות גבוהים כדי להתעלות. הסוד טמון במה שנמצא "בידיים" שלך.

אולי זה נראה כמו למחוא כף מול היצר מדי כמה שניות. זה לא מזיז לו כלום. אבל תאמינו לחת"ם סופר, זה "הורג" אותו.