דבורי וקשטוק על השבת אבידה: מי מצאה את נפשה?

בליל שבת, בזמן שולחן השבת, בעלי מספר לי שבפרשת השבוע הזכירו אותי.

"נו", שאלתי, "איך בדיוק?", מבינה שהוא כבר הבין דבר מתוך דבר ובנה פירושים על גבי פירושים על איזה מדרש יפה שאני כנראה מאד יאהב.

"ה'שפת אמת' כותב שעניין השבת אבידה זה בעניין של אבידת נפשו", הוא עונה.

"אה", אמרתי. "חידוש יפה. מתחברת לזה מאד".

"איך זה קשור לאמא?", שואל טובי שלנו, בן הרבע ל-10. "מה אמא איבדה?".

"תחשוב איך זה קשור לעבודה שלי", עניתי לו כמנהג היהודים, להחזיר שאלה במקום תשובה.

לא עברה שניה והוא ענה: "אה, כי את עוזרת לאנשים להשיב את הנשמה שלהם".

בשבת האחרונה קראנו בפרשה על מצוות השבת אבידה (מודה, לא קראתי פרשת שבוע כבר הרבה שנים, אבל אני בתוך עם ישראל ונחשבת בתוכם, נכון?). א. "לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. ב וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. ג וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם".

והנה מה שכותב ה"שפת אמת" מילה במילה על השבת האבידה: "שאין הכוונה לדברים גשמיים בלבד, אלא גם לדברים רוחניים, השבת אבידה כוללת גם אבידת גופו ויש ענין גדול מזה, אבידת נפשו".

לפעמים אני מרגישה שזה בדיוק מה שאני עושה, מחזירה לאנשים את מה שהם קיבלו מהקב"ה, מזכירה להם שיש בתוכם הכל, ורק צריך לנער את האבק ולגלות את כל השפע שיש בתוכם.

אני מאמינה באמונה מוחלטת שכולנו נולדנו עם כל המשאבים שיש: ביטחון עצמי, שמחה, רוגע, סבלנות, תקוה, אמונה בעצמינו ובסובבים אותנו, פתיחות, התמדה, אומץ, אהבה, קבלה, אותנטיות ועוד.

בנוסף קיבלנו גם שק מלא ביכולות וכישורים שהם ייחודיים לנו: כשרון מוזיקלי, יכולת ורבלית, כריזמה, כשרון כתיבה, גמישות פיזית...

אף אחד! לא יכול לקחת לנו את מה שקיבלנו! אף אחד!!!

השאלה היא, מה גרם לנו להפסיק לראות את מה שיש בנו, ולחשוב שבעצם... אין בנו כלום.

ביום חמישי האחרון הביאה לי חברה מתנה לקראת יום ההולדת שלי שיחול החודש. אותה חברה היא חילונית, והביאה לי ספר חילוני ישן שכתבה פסיכולוגית שמתמחה בעבודה עם אנשים בעלי משקל כבד, והסיבות שהביאו אותם לזה. ניחשת נכון, אף אחד מהמקרים לא השמין בגלל אוכל, אלא בסיבות קשות מאד שהביאו את אותם אנשים לאכול עד כדי השמנה קיצונית ומסוכנת.

בשבת בבוקר הילדים יצאו עם בנות-השכנה שלי לגינה, והייתה לי שעה של שקט.

התחלתי לקרוא.

הספר הוא אוסף מקרים מהקליניקה שלה. אחד מהם הוא סיפור על ילדה שעברה דרך דומה למה שאני עברתי בילדותי עם המשקל ועם היחסים עם אמא שלי, שתחי'. הזדהיתי עם הסיפור עד עמקי נשמתי והבנתי סוף סוף למה התכוונו כל אלו שהחמיאו על הספר שהוצאתי "מסע כבד" כשכתבו: "בכיתי את נשמתי. סוף סוף מישהי כותבת את מה שאני מרגישה". הרגשתי שהמילים האלו שבספר הן המילים שאני הייתי רוצה לכתוב, אם רק יכולתי.

בסוף הסיפור היא מתארת את אמא של אותה ילדה, שהייתה ביחסים עכורים עם הבת "השמנה" שלה, ולמרות זאת הבת טיפלה בה במסירות כשהתבגרה וחלתה בסרטן. אותה בת הספיקה לגדול, להתחתן, להביא ילדים, להצליח בעבודה שלה - וכל זה למרות משקלה. באחד הימים, שנים רבות אחרי שהביאה האם את הבת לטיפול, היא דפקה על דלתה של הפסיכולוגית ואמרה לה שרק היום, כשהיא כבר חולה ומבוגרת, היא מבינה שלמעשה רק היא, הפסיכולוגית שטיפלה בבת שלה במשך עשרות שנים(!), הייתה היחידה שראתה בה את הגדולה שבה, והנה הציטוט מהספר: "אני רק רציתי לומר לך שמה שאמרת אז היה נכון, היא באמת אדם גדול, ולא בגלל המשקל. אני שמחה שראית את זה כשאני לא יכולתי".

בשלב הזה זלגו ממני דמעות ומצאתי את עצמי בוכה ובוכה ובוכה.

ככה, על ספת הריקליינר, עם הקפה של שבת, ברגע היחיד של שקט שיש לי כל השבוע, בוכה את סיפור חיי.

כן, היום, כשאני "גדולה" לא רק בממדי הגוף, אלא גדולה בידע רב ערך, גדולה במומחיות, גדולה ממקום של חוויה אישית פנימית של ביטחון ויכולת והכרה בערך שלי כאן בעולם בלי צורך שאחרים יכירו בי כדי להכיר במה שבתוכי, סוף סוף גם אנשים שזלזלו בי כל כך בשנים ההן, מכירים בי ובגדולתי, ומתפלאים איך זה, למרות משקלי, הגעתי לאן שהגעתי.

היום אני מקבלת בקליניקה נשים שהיו באותן שנים ילדות שלמדו איתי באותה הכיתה או במקבילה, שכנות, אחיות של... מורות שלי לשעבר(!), דמויות מפתח במקומות בהם לא ראו את האדם שבי. חלקן אז היו מאלו שצחקו עלי עם "החברה".

היום הן רואות.

וחלקן אוזרות אומץ ובאות לבקש עזרה.

ורק בזכות התהליכים שעברתי במשך חיי אני יכולה להיות איתן במקום נקי, מקצועי ואמפתי. כמו עם כולם. כי גם הן פגעו מהמצוקה שהייתה, ואולי עודנה, בתוכן.

לא שוכחת את אלו שהיו שם כמו אורות מנצנצים באפלה, שראו את האדם שבי עמוק בין קפלי השומן. אני יכולה לספור אותן על כף יד אחת, ורובן היו נשות מקצוע ששילמתי להן כדי לזכות שמישהו אחד יגלה לי את האמת: אם יש בי משהו חוץ מסתם עור, עצמות שלא ניתן למצוא מתחת לשכבות, וכמה איברים פנימיים איפשהו.

כל השאר, טובות ככל שיהיו, אמרו כמה אני יפה ונפלאה וחכמה, אבל... באותה נשימה, עודדו אותי לרדת במשקל, כי תכל'ס, זה הדבר הכי חשוב.

אפילו בשישי האחרון, כשהלכתי לפדיקוריסטית שלי, זיכרון חד פילח אותי בזמן שישבתי על כיסא המסאז' והפדיקוריסטית שלפה בקבוק קטן ממולא בנוזל צהבהב: "זה חומץ תפוחים. אני שותה ממנו כל יום כדי לנקות את הגוף", היא אמרה, תוך שהיא מוהלת אותו בכוס מים חצי חמים-חצי קרים, וישר עלה לי זיכרון של שכנה באזור, טובה ונחמדה, שהחליטה לקחת אותי תחת חסותה ולעזור לי לרדת במשקל. הייתי אז בערך בת 13-14. היא הקפידה שבכל יום אגיע אליה בשעה מסוימת, וקודם כל אשתה שליש כוס (בערך) חומץ תפוחים, כי זה מנקה את הגוף (אחד הדברים הכי נוראיים שהכנסתי לפה בחיי). היא עמדה לידי ודאגה שאשתה עד הטיפה האחרונה, ואחרי זה הייתי עולה על מכשיר הריצה ומזיעה את עצמי למוות כשהיא מפקחת עלי. אחר כך היא הייתה מכניסה למכשיר הצנים 2 פרוסות לחם קל מלא, מרוח במעט חמאה, וזו הייתה הארוחה שלי. לא זוכרת מעבר לזה. זה הספיק לי.

יחד עם הספר שקראתי בשבת, צפו ועלו זיכרונות איומים שלא זכרתי עד כה, על הצורך הנואש של הסביבה להילחם במשקל שלי, שהיה אות קלון לכל המשפחה.

ואיך הם נפלו אחד אחרי השני בטפל ולא בעיקר.

הם והרבה אחרים שהיו בתפקידי חינוך והיו אמורים לזהות את הייאוש והכאב, לא מצאו את האבידה כי הם פשוט לא חיפשו.

יחד עם זה, כמו שאני כותבת על הרעה, אני רוצה גם לכתוב על אחת מנקודות האור: אחותי, עיתונאית ותיקה וידועה, זומנה, כרגיל, למסיבת עיתונאים באחת מחברות הקוסמטיקה בדרום הארץ. היא ביקשה לצ'פר חברה ולקחת איתה עוד מישהי וקיבלה אישור. וככה, הוזמנתי להשתתף באירוע סגור לעיתונאים. הייתי אז נערה בערך בת 17, ולא האמנתי לכבוד שנפל בחלקי: לנסוע עם קבוצת עיתונאים בכירה ולקבל יחס מיוחד!!! אני זוכרת כמעט כל פרט באותו אירוע, ובעיקר, איך אחותי לא היססה להציג אותי כאחותה "הקטנה".

ישבנו אז בשולחן מרובע גדול עשרות אנשים בכירים. אחותי הייתה ועודנה אישה מוערכת מאד, שנונה, מבריקה ובעלת ביטחון וכוח פנימי אמיתי. כולם ראו אותי יושבת על ידה כשהיא דואגת שאקבל הכל כמו כולם, כולל את תיק האיפור המתוק שקיבלנו בסוף.

יותר מעשרים שנה עברו מאז, ולא מזמן נזכרתי בסיפור הזה, וחשבתי לעצמי כמה אומץ היא הייתה צריכה כדי להציג את אחותה השמנה, המקורזלת, שעשתה רושם מאד לא סימפתי באותה תקופה, בפני עמיתיה, וזאת מבלי להתנצל על משקלי או על המראה שלי (כפי שבדרך כלל הוצגתי, בתוספת "כן, מה לעשות, שום דיאטה לא עוזרת לה. היא לא רוצה מספיק"), ובעוד אי אלו אירועים שהיא לקחה אותי אליהם איתה כאחת האדם.

ועם כל זה, אירוע השפלה אחד יכול היה למחוק 10 אירועים מעודדים אחרים.

ובכן, כל המשאבים נמצאים בתוכנו, ולפעמים איבדנו את הדרך אליהם או איבדנו את האמונה שהם בתוכנו, כאילו הם הלכו להם בעצמם לאיפשהו.

אני כאן כדי להזכיר: האוצר נמצא מתחת לתנור. אצלך. אין אף אחת שיש לה יותר משאבים. מי שיש לה "יותר", זו מישהי שהסירה את האבק שמעל או שהיא התמודדה אחרת עם מציאות חייה ונראה כאילו יש לה "יותר".

בכולנו יש צלם אלוקים. כולנו נבראנו במעשה ידיו. בכולנו יש אוצרות חבויים.

לא תמיד נוכל למצוא אותם בעצמנו.

אישית, כבר בגיל 13 נפגשתי עם יועצת בית הספר, ולאחר מכן, בשנות הנערות, מצאתי נשות מקצוע שונות ופניתי לקבל עזרה כדי להושיע את עצמי. הבנתי שהישועה לא תגיע מהקרובים אלי שרואים אותי בצורה מסוימת מאד, עם ים של ביקורת. הייתי צריכה מישהו מבחוץ שיראה את האדם שבי.

השקעתי עשרות אלפי שקלים בניסיון למצוא מזור לנשמתי שאבדה.

מניחה שכל אחת מהן קידמה אותי קצת, אם כי, מה שאני הרגשתי ששינה אותי מהותית, היה קורס האימון שלמדתי. שם היה הסוויטש הכי גדול בחיי.

כל אחת והדרך שמתאימה לה והשליחה שמיועדת לה.

בכל פעם שאני נכנסת לקליניקה, עומדת מול קהל, נכנסת לשידור ברדיו או לשידור בערוץ הידברות, או לפני שאני שולחת פוסט כזה, אני ממלמלת: "ה', תודה על שזכיתי לקבל את כל הכלים והמתנות שנתת לי ושאני זוכה להשתמש בהם. בבקשה, שאזכור תמיד שהכל שלך והכל מאיתך ואני רק שליחה שלך. שאזכה להיות שליחה טובה לדברים טובים, ומילותי הנאמרות והנכתבות יגיעו אל הלבבות הנכונים. בבקשה, תכניס בפי את המילים הנכונות, ושלא אכלם ולא אכשל לעולם".

ואז אני יודעת שמסרתי בידיו את כל מה שצריך כדי לדעת שמה שאני אומרת – זה מה שצריך להיאמר.

אני יודעת לקחת קרדיט על ההצלחות שאני זוכה להן, וגם יודעת להודות בטעויות שלי ובמקומות שבהם אני צריכה להשתפר.

לא מוכנה יותר להסתיר את האוצרות שבתוכי, ודואגת להשתמש בהם מבלי שתהיה עליהם טיפת אבק.

מספיק שנים ששכבות הגוף הסתירו את כל הטוב הזה. היום אני יודעת שאף גוף באשר הוא לא יכול להסתיר נשמה שמתחתיו, אלא אם רמסו אותה כך שהיא לא תוכל להיראות. לא גוף עם משקל כבד ולא גוף עם צורה שונה מהמקובל.

כל מי שעובדת בעבודת טיפול או אימון ודואגת להעצים, לחזק ולתת כוח לאישה שמולה, היא משיבה את הנשמה האבודה לבעליה, והיא בבחינת "משיבה אבידה".

כמו שמוסיף ה"שפת אמת" בעניין השבת אבידה וכותב: "כי כל המתנות שניתנו משמים אל בני ישראל לעולם נמצאים הם בתוכם".

ומי כמוני זוכה לראות את זה בקליניקה, שנשים שנכנסו כבויות, מעוכות, מחוקות, אם על ידי בן זוגן, על ידי ההורים, על ידי הסביבה או על ידי עצמן – זוכות לצאת אחרי תהליך עם גב זקוף, עיניים בורקות וכוח אמיתי לפעול ולהתקדם בזכות עצמן.

ואני רוצה להוסיף על הפסוק: "וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם", שאחרי שאישה מגלה את כוחה במעט, היא לא יכולה יותר להתעלם מזכותה להכיר בשאר אוצרותיה, וגם אנחנו, כחברה, לא נוכל להתעלם אחת מאוצרותיה של השנייה.

וכיוון שחודש אלול, אני אנצל את הבמה הזו להמשך דבריו היקרים של ה"שפת אמת" בדיוק באותו המקום: "אמר 'השב תשיבם' שעל ידי התשובה שב בעצמו, והרי לכל אחד יש על מה לשוב, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, כך מתקיים 'תשיבם', שמביא גם באחרים ענין התשובה, גם חבר יכול לסייע, וכדאיתא יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם כולו, שגורם שיהיה בנקל גם לאחר לעשות תשובה, השב אפילו מאה פעמים משמע שאין לזה כלל שיעור ועל ידי זה יכול להעלות גם את מי שמורגל והושרש בחטא".

שובי אל האוצרות שלך,

שבך.

איתך, בהשבת האבידה שלך.

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן.