סיון רהב מאיר תוהה: למה נתניהו בוחר באופציה הקטנונית?

איך נתניהו רוצה להיכנס לדפי ההיסטוריה? נדמה לי שהתשובה לשאלה הזאת תקבע איך תיראה התקופה הקרובה. זו לא השאלה אם הוא יכהן יותר או פחות, אלא מה הוא יותיר אחריו. זו יכולה להיות שעתו הגדולה ביותר או שעתו הקטנה והקטנונית. לא ברור לי למה הוא בוחר כעת באופציה השנייה.

זו לא העת להשתלחות בבנט ובשקד, זו העת להכניס אותם כבר לקואליציה. זו לא העת לא לתת גיבוי נחרץ לרוני גמזו, זו העת ללכד את כל הממשלה מאחוריו. ובעיקר, זו לא העת להתייחס ככה לגנץ. הרי גנץ לא באמת מסכן אותו כעת פוליטית. אם יהיו בחירות רביעיות, בכלל לא בטוח שירוץ. אז למה להשקיע כל כך הרבה מאמץ ולהילחם בכל מיני "אויבים" – מה"תקשורת" דרך ה"שמאל" – ולא להילחם יחד באויב האמיתי, הקורונה?

היו מחלוקות שבאמת קרעו אותנו מבפנים. ההתנתקות, למשל. זה אתגר שלא כל אומה יכולה לעמוד בפניו. גם הסכמי אוסלו ורצח רבין. אלה היו זמנים שבהם העם הזה אכן היה מפולג, משוסע. אבל הפעם? הפעם אין באמת מחלוקת. על מה בעצם אנחנו רבים כל היום? הרי רוב הסוגיות הבוערות, רוב הדאגות והתקוות כעת, הן משותפות לכולם – בריאות, חינוך, כלכלה. החיים עצמם. על זה אנשים חושבים כשהם הולכים לישון בלילה וכשהם קמים בבוקר. מצביעי נתניהו ושונאיו, דוברי ערבית או רוסית, תושבי בית־שאן וחברי ניר דוד – זה לא משנה. הווירוס הזה לא בודק איזה פתק שמת בקלפי, והמשבר הכלכלי לא פוסח על עדות ומגזרים.

לכן מה שאנחנו רואים עכשיו כל כך כואב לרבים מאיתנו. בשלוש מערכות הבחירות, פרסומאים קיבלו כסף כדי לסכסך בינינו. עכשיו זה בחינם.

אין חיסון לקורונה, אבל יש תרופות מרגיעות ומקילות – סולידריות, ערבות הדדית, רוח טובה, אופטימיות, יצירתיות, גמישות.

זו יכולה להיות שעתו הגדולה של נתניהו, וכתוצאה מכך זו יכולה להיות גם שעתנו הגדולה.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".