"המדדים הצביעו על פגיעה מוחית": אמו של נעם דוד שטבע בבריכה משתפת בשרשרת הניסים

בחופש האחרון רווי האסונות הקשים, קמנו בוקר אחד עם הידיעה על עוד טביעה של פעוט כבן שנתיים, שטבע בבריכה פרטית בוילה בו נפשה משפחת לוי במושב שדות מיכה, במשך ימים ארוכים עם ישראל הרבה בתפילה עבור הילד נעם דוד בן שרה הלן רחל, ואתם שואלים מה עשו התפילות?

"אני רוצה לספר לעם ישראל שהתפילות שלהם עשו ניסים גדולים, יש לי הזכות לפרסם את הנס", מספרת לי בהתרגשות שרה, אמו של נעם דוד. בהיכרות עם מקרים קודמים פחדתי לשאול עד כמה הנס גדול, והאם נשללה מנעם דוד פגיעה מוחית, אבל בהמשך הדברים שרה מספרת הכל.

איך הכל התחיל?

"בבין הזמנים האחרון יצאנו כל המשפחה המורחבת שלי לנפוש בווילת נופש במושב שדות מיכה, הגענו למקום ביום שני, וביום שלישי בבוקר התחלנו בהכנות לקראת יציאה לטיול משפחתי. אני הלכתי לסופר האזורי לערוך קניות, וכשחזרתי ראיתי המולה גדולה, אמבולנסים ומשטרות סביב הוילה בה שהינו, וגם באוויר ריחף המסוק כשנעם דוד כבר בפנים בדרך לבית החולים. רציתי להאמין שזה לא קשור אלינו, אבל תוך שניות נשאבתי פנימה לתוך המערבולת הקשה בחיי".

לפני שהגעת, אף אחד לא חייג לעדכן אותך?

"כולם פחדו להתקשר אלי, לא ידעו מה לומר לי. היחיד שהתקשר אלי היה חמי, שבכלל לא שהה אתנו בנופש, אבל כנראה בעלי חייג אליו לעדכן אותו. לא עניתי לו כי הייתי באמצע נסיעה, כשהגעתי גם פחדו לספר לי".

אימא שלי כמעט והרימה ידיים

ומה באמת קרה שם?

"מה שקרה, שבדרך לא דרך נעם דוד נכנס לבריכה, והחל לטבוע. אחיין שלי הקטן ראה אותו ומיד הזעיק את אימא שלי. אמי היא אחות מיילדת בבית החולים שערי צדק, ולכן היא יודעת לעשות החייאה, היא השכיבה את נעם דוד והחלה בפעולות החייאה, מה שהתברר למפרע, שהדקות הקריטיות הללו, הן אלו שהצילו את חייו".

שרה מוסיפה בהתרגשות: "אימא שלי הביאה לנעם דוד פעמיים חיים, פעם אחת כשילדה אותו בשערי צדק ופעם שניה לאחר הטביעה". שרה לוקחת נשימה עמוקה ומספרת: "בשלב מסוים אימא שלי נשברה ורצתה להפסיק את החייאה, היא הרימה ידיים וכמעט קרסה. כל מי שמבין יודע שלעשות החייאה במשך 7 דקות, עד שכוחות ההצלה הגיעו, זה דבר קשה עד בלתי אפשרי, אבל גיסי שעמד לצידה, דחף אותה כל העת ואמר לה: 'את לא מתייאשת, את לא מפסיקה, את מצילה את נעם דוד' ואכן אמי עמדה במשימה בגבורה ונתנה לנעם דוד חיים חדשים".

למה לקח לכוחות ההצלה כל כך הרבה זמן להגיע למקום?

"היה בלבול גדול. הם היו ממש קרוב אבל לא מצאו את המיקום המדויק. לפני כמה ימים ביקרה אותנו אחת הפראמדיקית שהגיעו לסייע, וסיפרה שבאמת היה להם מאוד קשה למצוא את המקום".

ומה בעלך, שכן היה במקום, עשה בכאלה רגעים קריטיים?

"כמובן שיש את ההלם הראשוני, אבל לאחר מכן הוא התאושש בעזרת הסיוע של גיסי, והחל לקרוא תהילים, הוא סיפר לי שלאחר שהוא קרא שלושה פרקי תהילים הדופק חזר. זה עוד נס בתוך שרשרת הניסים שחווינו".

וכשאת הגעת?

"קודם כל הייתי בהיסטריה. רציתי לראות אותו אבל הבנתי שהוא כבר בדרך לבית החולים עם בעלי, לא ידעתי מה באמת המצב שלו, רק אמרו לי שהוא מטופל בידיים טובות, ושהוא ללא הכרה. היה לי מאוד קשה, לא הפסקתי לבכות. אלו הרגעים הכי קשים שיכולים להיות לאדם, חוסר וודאות למול החיים של הילד שלו. לאחר מכן עלינו לרכב של גיסי, ונסענו לבית חולים הדסה עין כרם. בדרך נרגעתי מעט והפסקתי לבכות, התחלתי לשלוח הודעות לכל העולם שיתפללו על נעם דוד בן שרה הלן רחל. מעבר לזה לא עניין אותי מה קרה, ואיך קרה. רציתי רק שיתפללו, ושהקדוש ברוך הוא יחזיר לי אותו בריא ושלם".

אני חש ששרה שוב חווה את כל הטראומה, הכל צף לה בחזרה, ואני מנסה מעט להרפות, אבל שרה לא מוכנה. מבחינתה היה כאן נס גדול וגלוי, וחייבים לפרסם אותו לכל עם ישראל: "שתבין, זה לא רק נס אחד, זה שרשרת של ניסים. אחד הניסים שהיו כאן, זה הפיקוד שכל אחד מבני המשפחה תפס. הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו משך בחוטים. אחותי מיד בתחילת האירוע, לקחה מיד את כל הילדים האחרים והעלימה אותם, שלא יראו ויחוו את כל הטראומה שמסביב ויהיה להם צלקות קשות לכל החיים. גיס אחד לקח פיקוד על בעלי, והרגיע את המצב בתבונה רבה. אימא שלי היתה עם הילד, ביחד עם עוד גיסה שסייעה לה לתפוס לו את הראש, וגיסה אחת חיכתה לי בחוץ, לקבל את פני ולהדריך אותי לקראת מה אני שאני הולכת לראות. זה היה כמו פאזל מכוון".

"הניסים המשיכו כל העת ולא פסקו לרגע", מדגישה שרה ומפרטת: "כשהגענו לבית החולים ראיתי לראשונה את נעם דוד, זה היה קשה מנשוא. הוא שכב והשמיע קולות מוזרים. הרופא אמר לי שהקולות הללו מעידים על פגיעה מוחית, וגם המדדים העידו על כך. הלב שלי נפל עוד יותר ממה שהוא היה יכול ליפול".

היום הקשה בחיי

ומה באמת המצב? אם מותר לשאול.

"אספר את כל התהליך. אמנם את מה שהיה בבית חולים בשעות הראשונות אני בכלל לא זוכרת. הייתי מעורפלת לגמרי, ואני זוכרת רק תחושות, שהיו קשות מנשוא, צריך כוחות אדירים לעמוד מול מצב כזה, אני לא מבינה מאיפה היה לי את הכוחות. כנראה הקדוש ברוך הוא הביא עם הניסיון גם את הכוחות. בבית חולים אמרו לנו שמרדימים אותו, ורק ביום השלישי או הרביעי להרדמה יידעו מה מצבו, כי אלו ימים שמסוגלים לפתח בצקת במוח, שבעצם גורמת לאובדן חס ושלום. לא הייתי בן אדם, לא עמדתי בזה, ביקשתי שירדימו גם אותי מרוב חוסר אונים, לא חשבתי שאפשר לשרוד את המצב שאני אחכה שלושה או ארבעה ימים בכדי לדעת מה קורה. ספרתי את השניות הרגעים, והכל עבר לאט לאט, הכי לאט בעולם שיכול להיות. אני יכולה לומר שזה היה היום הכי שחור בחיים שלי, לא הפסקתי לבכות ומרוב בכי כבר לא ראיתי בעיניים. גיסים שלי חיזקו אותנו כל העת בדברי אמונה והשגחה, וזה נתן לנו קצת דלק לשרוד את הימים הללו".

ואיך באמת שורדים?

"למחרת כבר הרגשתי יותר חזקה, חשתי שמתפשטת בי אמונה. האמנתי שהכל יהיה בסדר בסופו של יום, גם דיברתי כל הזמן עם נעם דוד אמרתי לו: 'נעם דוד, אני מאמינה שהכל יהיה בסדר, ואתה תצא מזה'. כבר הרגשתי שונה מהיום הראשון, כמין הרגשה שמלאכים מחזיקים אותי".

איך באמת מצליחים לישון כשיודעים שהימים הללו גורליים מאוד?

"מי ישן בכלל?! לא הצלחנו להירדם בכזה מתח. כל צפצוף הקפיץ אותנו. ואז הגיע כבר היום השלישי, הרופאים החליטו לעשות לו בדיקה, והפחיתו מעט את חומר ההרדמה. שרנו לו שירים, דיברנו אתו, וכל הזמן הזה נתנו לו תחושת ביטחון. הרופאים אכן אמרו שהם רואים תגובות חיוביות, והיו מאוד מרוצים. הבנו שהתפילות עושות את שלהן. למחרת ביום הרביעי, הרופאים רצו להעיר אותו לגמרי, אבל פתאום התגלתה בעיה בריאות, לכן דחו את זה בעוד יום לשבת".

מקצב דיבורה של שרה אני מבין שבשבת החלה התפנית הגדולה, או כמו שהיא אומרת כל הזמן "הנס הגדול": "בשבת החליטו להעיר אותו לגמרי, למרות שעלה לו החום. אציין לשבח את אחת מהאחיות המיוחדות במחלקה, שפשוט נלחמה עם הרופאים בכדי שלא יידחו את ההתעוררות של נעם דוד, והיא הצליחה. נעם דוד פתח את העניים, הריגושים היו בשמיים, היה כל כך מרגש. חשנו שקיבלנו את הילד במתנה. הוא עדיין לא הרגיש טוב רעד בכל גופו רעידות מפחידות, ונשך את המוצץ בחזקה, מה שהלחיץ את הצוות הרפואי לחשוב שזאת תגובה של פגיעה מוחית. אבל אני לא רציתי להאמין בכל הדיבורים הללו, ולא גמרתי ללחוש לנעם דוד באוזן: 'אתה תהיה בריא וחזק'. לא יודעת איך היו לי הכוחות לזה".

"לאט לאט הוא התחיל להתאושש, והתחלנו להאמין שהוא באמת יהיה בריא. באחד הפעמים הוא ראה במחשב סרטון של דובי, והוא אמר בשקט 'דובי', ואז הבנתי שהילד שלי מאופס על עצמו. מיד סיפרנו זאת לרופאים, והם היו בהלם מוחלט, כי לדעתם ברגע שהילד מדבר כך זה אחד הסימנים שאין פגיעה מוחית. היינו באורות. אחר כך הוא התחיל להתהפך במיטה ופתאום גם רצה לאכול, הגיב יפה לכל מיני דברים".

ומה אתכם היום?

"היום בדיוק השתחררנו, אף אחד לא מאמין כאן לנס הגדול שקרה. הרופא שקיבל אותו בדקות הראשונות עלה אלינו ואמר לנו: 'רק בשביל כאלו דברים אני עובד'. כולם מבינים שקרה כאן משהו לא שיגרתי. הרי בסך הכל תוך שבועיים מתחילת הסיפור אנו נמצאים בבית עם ילד בריא ושלם".

לסיום שרה רוצה להעביר מסר: "אני רוצה לומר לעם ישראל שני דברים, דבר ראשון תודה שהייתם שותפים מלאים למאמצים הגדולים שלנו, אני יודעת על מאות ספרי תהילים שקראו לרפואתו, אני ראיתי בעיני אפליקציה אחת כזו. תודה על 1000 הפרשות חלה שעשיתם למעננו, ותודה על כל הסיוע שהענקת לנו. דבר שני אני רוצה לומר להורה שהילד שלו חולה, בבקשה תיקחו את הדברים בפרופורציות הנכונות, ברוך השם הילד שלכם חי ונושם תגידו תודה, כל השאר באמת בונוס"