הורות במחשבה חיובית: "נוסעים יקרים, אנא התנהגו יפה באוטובוס"

אם נחפוץ שילדנו יתנהג יפה בבית הכנסת, אם נרצה להשריש בלבו הרך את היחס הראוי כלפי בית השם, הרי שעלינו לעשות זאת בעת ראויה ונוחה. אמת, הזמן קודם צאתכם לבית הכנסת הוא זמן לחוץ. אתה חושש שתאחר ותפסיד את התפילה. נכון, אין לך הזמן הדרוש להסביר את מהות בית הכנסת לילד בן ארבע...

אך תוכל לעשות זאת בהזדמנות אחרת, למשל: בעת סעודת שבת. אז, כאשר הכל נינוחים ורגועים, זהו זמן מתאים ונוח. פעמים מחפשים אנחנו נושא למסר ערכי וחשוב על מנת להעבירו לילדים והנה לנו נושא מן המוכן - "בית הכנסת". אפשר לפתוח בסיפור נאה על הנזהר ב"מורא מקדש", על אנשים שהיו זהירים בקדושת בית הכנסת ועל שכרם, נתאר את גודל קדושת בית הכנסת שהוא "מקדש מעט".

מובן שאת המסר ואת הסיפור הנלווה יש להכין מראש. ההכנה דורשת אמנם השקעת זמן, מחשבה ותכנון באותה מידה בה ברור לנו שהרוצה להצליח בדבר כלשהו יקדים לו מחשבה ותכנון. הדברים אמורים בכל שטח, החל מתכנון ארוחה מוצלחת וכלה בתכנון בניית בניין רב קומות וכן, בדומה להם, גם מלאכת ההסברה לילד בחינוכו.

נעביר להם את המסר, ואף נבחן אותם: ילדים, מה מותר ומה אסור לעשות בבית כנסת? לענות אמן? מותר ואף מצווה; להשמיע קולות של חיות? אסור, וכו' וכו'. נוסיף ונתאר את ההתנהגות הראויה במקום כזה, והדברים שנאמרו ברוגע ובניחותא – "דברי חכמים בנחת נשמעים" - יתקבלו במוח הקט בעת שכזאת בהבנה ובהסכמה. הדברים ייקלטו היטב במוחו של הילד וייחרטו עמוק בלבו, ובפעם הבאה תהא התנהגות הילד בבית הכנסת שונה בתכלית.

הסברת פנים

דבר חשוב נוסף: סבר הפנים בעת ההסבר. הבעת הפנים בעת העברת המסר חשובה לאין ערוך. אם נעיר לילד בזמן לחוץ בפנים זועמות, הדבר העיקרי שישתרש בזיכרונו יהיה: "אבא כועס!", "כשבאים לבית הכנסת אבא תמיד כועס", ולא תמיד יבין על מה ולמה.

מאידך, בשעה שהדברים ייאמרו ברוח נינוחה הרי שיתקבלו באוזן כרויה ובנפש חפצה. על כן חשוב מאד לתת את ההוראות כיצד להתנהג בטרם מגיעים לעת הביצוע.

ציון לשבח

כאשר הילד אכן מתנהג כראוי יש לציין את הדבר באוזניו ולשבחו על כך: "הנה אתה יושב יפה", "אמרת אמן בקול", ולאחר מכן לשבחו בפני אמא ובפני קרובי המשפחה. כשאתה פוגש בידידיך, הצג בפניהם את אפרים וציין שהוא התפלל יפה היום. כך ישמח להזדהות עם הדברים ולהוכיח שהוא אכן ראוי למחמאה.

את ההסבר כיצד בדיוק יש להתנהג בבית הכנסת, צריך לתת טרם היציאה לתפילה או זמן מה קודם, ולא בעת שהכל מפנים לעבר השובב מבטים מזרי אימה, כיון שאז מה שיקלוט יהיה בעיקר הלחץ והכעס.

מניעת הסבר - עוול

כדי לחדד את הדברים, הבה נביא דוגמא נוספת המוכרת לנו ודאי: אמא יוצאת לביקור אצל סבתא בלוויית דודי, ילדה הקטן. סבתא כבר איננה צעירה. ילדיה נשואים, וביתה נוצץ כבית מרקחת, וזאת עקב חוסר ביד "מטפלת" של ילד בשטח.

אמא וסבתא יושבות לשוחח בניחותא. לפתע מבחינה אמא שמבטה של סבתא נעוץ בכיוון מסוים ופניה מחווירות והולכות. אמא מפנה מבטה לכיוון ההוא ומבינה מיד את אשר ארע: דודי חיפש לעצמו תעסוקה, ואכן מצא. הוא החל מלטף ברגש את הווילונות הצחורים והסיט אותם הלוך ושוב. אחר עבר לבדוק האם העציצים הטרופיים אכן אמיתיים הם או שמא מלאכותיים. הבדיקה נערכה במקצועיות ע"י משיכת העלים הרחבים ובניסיונות תלישה שכן, כידוע, עלים מפלסטיק חזקים הם ואינם נתלשים בקלות.

אחר שגילה כי אכן העציצים טבעיים הם, ערך הסבת מקצוע ועבר ממחקר לאדריכלות בניין. הוא החל בונה מגדל מכלי החרסינה המוצגים בוויטרינה.

סבתא, שצפתה כל הזמן במתרחש, הבליגה ולא אמרה דבר; אך כאשר הגיע הילד לקומה השישית החלו פניה מחווירות מעצמן. כלי חרסינה אלו יקרים מאד ללבה, שכן קיבלה היא אותם למתנת אירוסין מחמותה עליה השלום. ואז נחלצה אמא לפעולה: "דודי, מה קורה לך? ככה מתנהגים? זוז מכאן, שב שם! תתבייש לך! למה אתה נוגע? הבט מה אתה מעולל!".

דודי עומד לו נבוך ומבויש בפני סבתא ובפני שאר המבוגרים.

עתה, בואו חשבון: כלום אין זה עוול לגעור ולבייש את הילד בשעה שאין הוא יודע כלל מה עליו לעשות. הן כלל לא הסבירו לו מה אסור ומה מותר, ומה הם כללי ההתנהגות כאן. הרי בבית הוא מתנהג חופשי, נוגע ומתעסק מכל הבא ליד כיוון שאמא הקדימה ודאגה להעלות את החרסינות והעציצים למעלה מעשרה טפחים, למקום שלא תהיה ידו מגעת אליו. ומדוע כאן יהיה הדבר שונה?

טרם יוצאים אנו אל סבא וסבתא לביקור, נקדים ונסביר לילדים את כללי ההתנהגות: "ילדים, אצל סבא וסבתא כבר אין ילדים קטנים, הדוד שלמה, הדוד חיים והדודה שרה הם הילדים שלה והם כבר נשואים ויש להם בית משלהם.

לסבתא יש בית מסודר ונקי מאוד. יש בו גם כלים יקרים. בואו נעזור לה לשמור עליו כך! אין לנגוע בכל דבר, רק היכן שאני אראה לכם, שם תשבו, תציירו ותשחקו".

קחי עמך כמה דפים ועפרונות, הושיבי אותם בפינה במרפסת - "הנה כאן תוכלו לשבת לצייר ולשחק". בכך תחסכי מהילד את כל ההערות, ומעצמך - את עוגמת הנפש.

(סבתות מנוסות מצוידות במגירת צעצועים עבור נכדיהן הבאים אליהן לביקור).

כללו של דבר, כל דרישה התנהגותית טעונה הסבר מפורט מראש בין אם זו יציאה לקניה בסופרמרקט או לביקור משפחתי. לכל מקום כללים שונים. אין לצפות מהילדים שיבינו אותם מעצמם...

מעניין: בעת נסיעה ברכבת או שהייה במקום ציבורי אחר, רואים אנו שלטים עם הוראות כגון: "לא לעשן!", "אין לפצח גרעינים" וכדו'. מדוע לא נכתב: "נוסע נכבד - נא להתנהג יפה!".

התשובה היא: כיוון שאין הנהלת הרכבת סומכת על הנוסע שיפרש את הדרישה כהבנתו.

לאחד נראה מתאים ומהנה מאד לגלגל בקבוקים במעברים, ואילו השני סבור כי דווקא קליפות פזורות של גרעיני חמנייה יוצרות אווירה פסטורלית.

מסתבר שיש לפרט גם לאנשים מבוגרים...

הרב דוד פיירמן הוא מרצה בנושאי חינוך ילדים ומחבר הספרים "מתי ישמעו ילדי בקולי?" ו"שולחן השבת עם הילדים".9999587bb@gmail.com