איך מתגברים על חרדה מקורונה? אריאל גולדשטיין בראיון מרתק

תקופת הקורונה הפכה את המטפל הרגשי אריאל גולדשטיין לאדם עסוק במיוחד. לא שקודם לכך היה גולדשטיין פנוי במהלך היום. "מגפת הקורונה הגדילה את מספר הפונים אל מחלקת 'נפשי בשאלתי'", הוא מספר. "אנשים חוששים מהמגפה והשלכותיה ולכן פונים אלינו כדי שנעניק להם סיוע שיחלץ אותם ממצוקותיהם".

המגפה שהחלה בסין ומשם שטפה את העולם כולו, שינתה סדרי עולם בתחום הטיפול הרגשי. ועדיין, לדעתו של גולדשטיין, ההשלכות האמיתיות של המגפה על נפש האדם יצוצו רק בעוד מספר חודשים. "לפעמים אנשים מעכלים את הקושי במשך תקופה, ורק לאחר מכן צצים הבעיות, שלא נדע", הוא אומר.

"אנשים לא באמת יודעים לומר מה מפריע להם"

אריאל גולדשטיין הכיר לראשונה את תחום הנפש עוד בהיותו בחור, בעקבות הצעה מידיד לשמש כחונך בישיבה ממול הישיבה בה למד. "בישיבה ההיא למדו נערים שהתדרדרו למקומות קשים, והיה צורך ללוות אותם באופן פרטני", הוא מספר. זה התחיל כחברותא רגילה עם נער מתקשה, אך בהמשך התברר לגולדשטיין כי הצעיר עמו למד הוא בעל עבר חיים לא פשוט. "הוריו של הבחור התגרשו, לאחר שאביו עזב את הדת ופרק עול תורה ומצוות. נקל לשער את גודל ההשפעה שהייתה על הנער בעקבות האירועים שעמם התמודד", מתאר גולדשטיין. במסגרת עבודתו עם הנער, הוא נרתם למלאכה וסייע לבחור הצעיר, בעיקר באמצעות מתן אוזן קשבת. "לא ידעתי הרבה מעבר. אז הענקתי לו את מה שיכולתי – הקשבה למצוקותיו", הוא אומר.

לימים יהפוך גולדשטיין את כישוריו הטבעיים למקצוע ויהיה לתומך של רבים-רבים בדרך להצלחתם בכל תחומי החיים, כאשר הפעם הוא אינו רק בצד המקשיב, אלא גם בצד הפעיל.

כיצד התחלת את דרכך בתחום?

"לאחר חתונתי נחשפתי ללימודי NLP, וגיליתי כי יש לי יכולת להבין את צפונות נפש האדם. בשלב מאוחר יותר פתחתי קליניקה, ומשם הגעתי למחלקת 'נפשי בשאלתי', שנפתחה באותם ימים, ובכך מילאה חלל גדול שהיה עד אז בתחום. בעקבות הקמת המחלקה היה לראשונה בית לרבים שביקשו להסתייע במטפלים למיניהם, כאשר כעת הם יכלו לדעת כי מאחורי המטפלים יש ארגון שדואג לכך שהמטפלים יהיו הטובים בתחום, ובנוסף מעניק ליווי פרטני ואישי של הארגון לכל אורך הדרך".

במהלך שנות עבודתו ב"נפשי בשאלתי" השתלם גולדשטיין במקצועות טיפוליים נוספים, כמו שיטת DBT ועוד, שסייעו לו לדבריו להבין טוב יותר את אלו שיושבים על כיסא המטופל. "מטפל שאינו יודע שיטות נוספות, עלול להתקשות במציאת פתרון למתמודדים", הוא בטוח.

מה ההגדרה של מחלקת "נפשי בשאלתי"?

"'נפשי בשאלתי' זו מחלקה שנותנת מענה לכלל האוכלוסייה, מכל הגוונים ומכל הגילאים. העזרה שלנו לפונים אלינו מתמקדת בבעיות רגשיות, שמהן סובלים רבים מאוד באוכלוסייה. לפי מחקרים, מדובר בסדר גודל משמעותי מאוד של האוכלוסייה. כי הרי מי אינו מכיר אדם בסביבתו החרד מדבר מה? המחלקה עוסקת בנושאים נוספים", מציין גולדשטיין, "כמו דיכאונות, או דימוי עצמי נמוך ועוד".

גולדשטיין מודה כי יש תחום שבו מחלקת "נפשי בשאלתי" לא מתעסקת בו, והוא תחום מחלות הנפש. "אם זו סכיזופרניה, או פיצול אישיות. במקרים כאלו איננו מטפלים, אלא שולחים את הפונים לגורמים מקצועיים עמם אנו עובדים, כמו עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ועוד".

(צילום: shutterstock)

"ככלל", הוא אומר, "פעילותנו נעשית באופן פרטני, בהתאם לאופיו ולאישיותו של הפונה. יש את החלק הפרקטי, ויש את החלק הטיפולי יותר. החלק הפרקטי מתייחס לאדם שגר באזור מסוים. במקרה כזה נצמיד לו מטפל שגר בסמיכות אליו כדי שהעבודה תוכל להיעשות באופן המיטבי והחלק ביותר. בפן הטיפולי אנו משתדלים לשלוח את הפונה למטפל בעל מספר הכשרות דומות לקושי שעמו מתמודד הפונה. כלומר, אדם שפונה אלינו בשל בעיית של חרדתיות יתר, אנו נפנה אותו לאדם שמטפל גם בכפייתיות, כי פעמים רבות יש קשר בין הדברים. רק לאחרונה היה לנו מקרה כזה, שבו אדם פנה אלינו בגלל חרדות ובאמצע הטיפול התברר כי הוא סובל גם מכפייתיות.

ההבדל בין הפנייה הראשונית לממצאים בשטח מגיע לא פעם בשל העובדה כי הפונים עצמם אינם יודעים להגדיר את הבעיה עמה הם מתמודדים. לדברי גולדשטיין, "רבים מאוד מהפונים אינם מכירים בעצמם את ההתמודדות האמיתית שלהם, אלא מתמקדים בסימפטומים ויודעים רק שמצבם טעון טיפול. את האמת שמאחורי הדברים על המטפל המיומן לגלות. במקרים כאלו, גם לקשר שבין המטפל למטופל יש חלק חשוב בהתקדמות. על המטפל ליצור קשר טוב ויעיל עם המטופל, משום שלפעמים רק כך המטפל יוכל להיחשף לסיפור האישי במלואו".

החרדה שהפסיקה להעסיק

באמתחתו של גולדשטיין יש סיפורים למכביר על אנשים שחייהם השתנו, לאחר תקופה שבה ניתנו להם הכלים המתאימים לחיות את חייהם בצורה טובה יותר. "פגשתי בחור שטען שאין לו מצב רוח", הוא מספר. "גם הוריו, שהפנו אותו אלי, אמרו שאין לו מצב רוח. כמובן שברגע שקיבלתי את המידע הלכאורה מדויק הזה, התכוננתי לטפל באדם שנתון במצב של דיכאון או דיכאון חלקי. אך כשהוא הגיע אלי גיליתי שיש לו בעיה אחרת שגורמת להתפרצויות של חרדות וזעם, והפכפכות במצב הרוח. כמובן שלולא הייתי בעל ההכשרה המתאימה, לא הייתי יכול להבין את זה, והייתי ממשיך לטפל בו בכלים הרגילים שעמם נלחמים בדיכאון. אבל למזלו, הבנתי את המצב לאשורו, והצלחנו בסייעתא דשמיא להביאו למצב טוב בהרבה ממה שהיה כשהגיע אלינו".

מקרה אחר שפגש את גולדשטיין נגע לנער צעיר שחרד מהמוות. "הוא התמודד עם כפייתיות ברמה קשה", הוא מספר, "ובמסגרת החשש שלו ממוות הוא עשה הכל כדי להיות בריא. ככלל, אדם שעושה מאמץ להישאר בריא זה דבר חיובי, אבל במקרה שלו זה היה ממש מוגזם. הוא היה יכול להתרחק מכל דבר שעלול לייצר קרינה, כולל טלפונים סלולאריים, והעדיף שלא לאכול במקרים רבים בהם היה נראה לו כי יש חשש שהאוכל לא מספיק בריא לטעמו. היה זה נער בן 14, בסך הכל", אומר גולדשטיין, "ולכן התקשורת עמו נעשתה בצורה מעט שונה ממה שהייתה נעשית מול אדם מבוגר".

לאחר תקופת אימון שנמשכה כמעט לכל אורך מגפת הקורונה, ונעשתה באמצעים מקוונים בלבד, נפגש לאחרונה גולדשטיין עם הנער הצעיר. את רשמיו המרגשים מהפגישה הוא מתאר כמהפך מהקצה לקצה. "כשנפגשנו לראשונה הוא היה אדם מבוהל מאוד וחרד מכל דבר שהוא", אומר גולדשטיין. "הסיבה לכך הייתה שהוא גדל בסביבה מאוד תובענית, בה הדגש על הישגיות היה רב, מה שמוביל די בהכרח ללחצים וחששות מהם הוא סבל, דבר שבלט מאוד בפגישתנו הראשונה, בה גילינו כמעט מדי דקה חרדה נוספת ממנה הוא סובל ושעמה הוא מתמודד. לעומת זאת, בפגישה הראשונה שנעשתה פנים אל פנים מצאתי נער אחר. בחור שמדבר על נושאים נוספים מלבד החרדות, נער שהותיר מאחוריו המון-המון כאב. הנער ההוא, החושש כל כך, שלא יצא כמעט לשום מקום, חזר להשתעשע עם בני גילו ולצאת עם חברים בחופש, בזמן שקודם לכן היה מעדיף להסתגר בביתו, מחשש הדבקה.

יש לך סיפור מרגש במיוחד שאתה נושא עמך משנותיך הארוכות בתחום האימון?

"האמת היא שכל סיפור הוא מרגש", הוא מודה. "עבורי כל אדם שהצלחתי לחלץ ממצב בעייתי זה עולם ומלואו; זה עוד בן אדם שילך לישון ברוגע; זו עוד משפחה שחייה יחזרו לקדמותם; זה אדם שיחזור להיות מאושר.

"ובכל זאת יש לי סיפורים רבים מיוחדים ומרגשים. אחד מהם נוגע דווקא לאדם שהגיע אלי שלא השלים את סדרת הטיפול. הוא הגיע למשך תקופה, ואז הפסיק לבוא בלי להותיר סימן או רמז למצבו. תהיתי רבות מה עלה בגורלו ועד כמה הצליח הטיפול לסייע לו טרם עזב, אך מלבד לנחש, לא יכולתי לדעת מאומה. לאחר תקופה מאז שעזב, הגיע אלי אדם אחר שפנה אלי בעקבות המלצה שקיבל מהאיש ההוא. או אז הבנתי כי העבודה שעשינו מולו עשתה את שלה וסייעה לו למרות שלא השלים לגמרי את הליווי.

תוכל ללמד אותנו על רגל אחת, כיצד אתם מלמדים אנשים להתמודד עם מצבם הנפשי?

"במסגרת עבודתנו אנו מלמדים אנשים לחיות עם המצב. לפעמים, המלחמות והמאבקים הם אלו שמובילים את האדם לעבר פי-פחת. במובן מסוים, דווקא ההשלמה והקבלה מובילה להעלמת ההתמודדות. לאלו שמגיעים אלינו אנו אומרים כי גם לאחר העבודה שנעשה מולם זה עדיין לא אומר שהחרדות או הדיכאונות ייעלמו. חרדות או דיכאונות יש מפעם לפעם להרבה מאוד אנשים. יש להבין שכאשר החרדה או הדיכאון הן במצב נסבל, זה בסדר וניתן להתמודד עמה בצורה טובה. הדרך להתמודד עם המצב היא להשלים עם זה, כי ברגע שנשלים עם זה ולא נילחם במצב, יהיה לנו הרבה יותר קל.

(צילום: shutterstock)

מה המלצתך לגבי האופן הטוב ביותר לחינוך הילדים?

"הדבר החשוב ביותר הוא למקסם את היכולות שיש בידינו ולהעניק אותם לילדינו. כלומר, חינוך אינו מתן ביקורת או לדרוש מהילד לעשות דבר מסוים. בגדול, גם הביקורת וגם הדרישה מהילד הם דברים שאינם מסייעים ואף להיפך: פוגעים בחינוך הילדים. במקום זאת, צריך לנקוט בשיטה הטובה ביותר, ואולי גם הקשה יותר עבורנו: מתן דוגמה אישית. זה צריך להיות הקו העיקרי. כאשר יש דוגמה אישית ואנו גם מראים לילד שאנו מאמינים בו, סיכוייו לממש את שאיפותינו יגדלו פלאים".

ומה לגבי חרדות, כיצד ניתן להתמודד עמן?

"הדבר החשוב ביותר בהתמודדות מול חרדה, היא לא להימנע מהפחד. אם אדם מפחד לדוגמה מעלייה במעלית, עליו להיכנס למעלית ולהיחשף גם למחשבות הקשות שעלולות לעלות בו במהלך העלייה – הסיבות מהן הוא חושש לעלות במעלית. באמצעות החשיפה הוא יוכל להכיר את הפחד מקרוב ולהתעמת עמו בצורה טובה, עד להעלמתו בעזרת השם. הסיבה לכך היא שהחרדה שייכת לחלק הלא-מודע של האדם, ועם החלק הזה קשה מאוד להתמודד. לעומת זאת, כאשר אנו נוביל את החרדות לחלק המודע במוח, נגלה כי ניתן לתקוף אותם ולגלות את האמת עליהם, וכתוצאה מכך ניתן יהיה להעלימן. למה הדבר דומה: לאדם שנקלע למערבולת סוערת בים. ההוראה במקרים אלו היא: לא להילחם במים! אלא דווקא לתת למים לסחוף אותך עד שתגיע לחלק אחר בים, שבו לחץ המים חלש יותר ומשם ניתן יהיה לשחות בבטחה ובקלות יותר אל החוף. כן הטיפול בחרדה. בלי מלחמה, ועם הרבה הכלה והבנה.

"עם זאת", מציין גולדשטיין, "חשוב מאוד שהאדם ייחשף בצורה הדרגתית לחרדה, ולא באופן שרק יקשה עליו עוד יותר. לשם כך, ראוי להתייעץ עם בעל מקצוע ולא לנקוט בצעדים שאין מהם חזור, אלא לפעול באופן מדוד והדרגתי ובצורה חכמה".

לסיום מבקש גולדשטיין לאחל לכל עם ישראל, ברקע הימים הללו, שנה טובה ומתוקה; שנה שבה המקצוע שבו הוא מחזיק יהפוך למיותר. "אני מקבל על עצמי בהחלט את המחיר שיהיה לכך על תחום עבודתי, ואשמח אם אנשים כבר לא יצטרכו לעזרתי", הוא אומר ומוסיף בחיוך: "יש לך אולי תקן פנוי בתחום הכותבים?".