במחשבה תחילה לפרשת כי תבוא: המלחמה של הרשות הפלסטינית בשעון הישראלי שמנעה עשרות הרוגים ומאות פצועים

"תגיד, מה לא בסדר איתך?", הזעיף מאיר פנים לחברו הטוב.

"על מה אתה מדבר?", תהה יהושע.

"לפני כמה דקות ניגש אלינו מישהו לשולחן, שאל אותך 'סליחה אדוני, מה השעה?', ואתה פשוט התעלמת", הסביר מאיר. "אתה איש עסקים מכובד, השעון היוקרתי שלך בולט למרחוק, איזו סיבה יכולה להיות להתעלמות הזו?".

"ככה זה מתחיל אצל כולם", היה תורו של יהושע להזעיף פנים. "הבנאדם שם עין על היוקרה שאתה משדר, ניגש רק כדי לברר מה השעה, אחר כך מתעניין איפה אתה גר, מפתח שיחת נימוסין על הילדים שלך ואז מציע את עצמו כשידוך לבת שלך.

"ואני", חרץ יהושע בפסקנות, "לא אקח לבת שלי מישהו שאין לו שעון!"...

* * *

בין רשימת הברכות שמונה התורה בפרשתנו, שנזכה להן כאשר נשמע בקול ה', מופיעה ברכה שמקדמת את פני הנכנסים והיוצאים במקומות רבים: "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך".

לכאורה, מדייק הגאון רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, ה"העמק דבר", הסדר צריך להיות שונה. קודם יוצא אדם ממקומו ואחר כך הוא יכול לחזור. הוא לא יכול "לבוא" לפני שהוא "יוצא". אם כן, מדוע פותח הפסוק קודם ב"ברוך אתה בבואך" לפני "וברוך אתה בצאתך"?

עוד אפשר לתהות: יש כאן ברכה על ההתחלה (בבואך), יש כאן ברכה על הסוף (בצאתך), אבל מה קורה באמצע?

הדיווחים הסותרים שהתקבלו במשטרה הקפיצו כוחות גדולים לשתי נקודות בארץ. ליתר ביטחון.

נהגים מבוהלים התקשרו למספרי החירום במדינת ישראל ודיווחו על מכונית שהתפוצצה בעיבורו של כביש בין עירוני בחיפה. באותם רגעים ממש זרמו שיחות מבוהלות למוקדי החירום וטענו שמכונית התפוצצה ב... טבריה.

הראשונים מבין כוחות הביטחון שהגיעו לנקודות הציון גילו שכולם צודקים.

בכ"ד באלול תשנ"ט התפוצצו שתי מכוניות תופת שבתוכן היו חוליות מחבלים שנשלחו לבצע פיגועי התאבדות המוניים. השם ירחם.

סייעתא דשמיא גדולה כיוונה את שני הפיצוצים - האחד על גדות הכינרת בואכה טבריה והשני למרגלות העיר חיפה - כך שלמעט המחבלים ורכבם לא היו נפגעים נוספים כלל!...

חקירת המאורע הביאה את החוקרים למסקנה כמעט אחידה: באותה שנה החליטה מדינת ישראל לעבור לשעון חורף כבר ביום שישי כ"ב באלול, ברשות הפלסטינית שמעו על החלטת מדינת ישראל לעבור לשעון חורף והחליטו שלא מתחשק להם לקבל את הגשם מוקדם מדי. הם יחכו עם השעון לזמן ולמקום שבו יראו לנכון להגיב.

ביום ראשון, כ"ד באלול, נשלחו כאמור שתי חוליות מחבלים לבצע פיגועי התאבדות המוניים באמצעות מכוניות תופת המכילות מאות ק"ג של חומר נפץ כל אחת.

ודבר אחד שכחו הפלסטינים לסנכרן: בין שעון הקיץ לפיו כוונו הפצצות ברכבים לשעון החורף שהונהג בישראל. כך שאם הפיצוץ תוזמן למשל לחמש אחר הצהריים, הרכבים התפוצצו בשעה ארבע, בזמן שהם היו רחוקים מהיעד. בחסדי שמים לא היו נפגעים בנפש ובממון.

כמה ליצנים שנהנו מהסיפור העניקו לאחר מעשה למחבלים המתאבדים פרס היתולי. בכל זאת, שימחו לא מעט יהודים...

"בואך" ו"צאתך", מבאר ה"העמק דבר", הם לא רק ההגעה ממקום למקום או היציאה לדרך, "בואך" ו"צאתך" הם שמות קוד לתהליך הכניסה והיציאה לכל נושא בעולם. בין אם זה לעשות עסק, להציע שידוך, לקנות דירה, או אפילו לחצות את הכביש. לכל פעולה יש זמן התחלה וזמן סיום; על זמנים אלה מברכת התורה: "ברוך אתה בבואך", כשתתחיל את העניין, "וברוך אתה בצאתך", כשתסיים אותו.

* * *

זהו, שזה לא נגמר כאן. כי יש התחלה ויש סוף - אבל איפה הסנדוויץ'?

ייתכן לומר שאנחנו יכולים ללמוד מכאן גדרי השתדלות ברוחניות ובגשמיות: לא הכל בידיים שלנו. יש כל כך הרבה משתנים ודברים בלתי צפויים שלא ניתן לחזות מראש. אבל יש שני זמנים עיקריים שבהם ניתן לפחות לתכנן נכון: רגעי ההתחלה ורגעי הסיום.

לפני הכניסה לתהליך כדאי לבדוק את הנתונים, להתכונן כראוי כדי למנוע תקלות. כשאנחנו מתקרבים לסיום התהליך כדאי לבדוק מה לא עבד לפי התכנונים ומה עוד אפשר להציל לפני קו הסיום.

אין לך אדם שאין לו שעה. גם אם "אין לו שעון". אם נשתדל לדייק את עצמנו בביאה וביציאה - הקב"ה כבר ידאג לכל האמצע שיהיה מבורך. שיתנהל נכון יותר.

את "ברוך אתה בבואך" של שנת תש"פ התחלנו כפי שהתחלנו, עכשיו יש לנו הזדמנות להסתכל בשעון. לכוון אותו.

"וברוך אתה בצאתך".