הכלי המיוחד שיכול להפוך רוגז לרחמים – מיוחד ליום הדין

חודש אלול נקרא בפי כל "חודש הרחמים והסליחות". בחודש זה, מבקשים אנו מהבורא שירחם עלינו ויסלח לנו על כל חטאינו, כדי שנוכל לגשת אל יום ראש השנה – יום הדין, כשאנו זכים וטהורים.

אחת מהמצוות המובאות בפרשתנו, היא מצוות מעשרות. אחד מסוגי המעשרות הוא "מעשר עני", ומידי שנה שלישית, על בעל השדה לתת עשירית מן היבול לעניים.

בסיומה של שנת המעשר עני, בעל השדה נושא תפילה לאלוקים וכך הוא אומר: "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם, וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל, וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (דברים כ"ו, ט"ו).

בדרך כלל, המילה "להשקיף" מוזכרת בתנ"ך בקונוטציה שלילית – "כל השקפה שבמקרא לרעה" (רש"י, בראשית י"ח, ט"ז). לדוגמא: "וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים, וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם" (בראשית י"ח, ט"ז). ההשקפה שם הייתה לפני שסדום ועמורה נחרבו.

גם בשפה העברית המדוברת כיום, משתמשים במילה "להשקיף" בהקשר לביקורת, בחינה וכדומה.  

אם כך, מדוע כאן, כשבעל השדה מתפלל לבורא שירחם על עמו, הוא מתנסח במילה "השקיפה" ולא "הביטה" או "ראה"?

רש"י (שם) מביא את דברי חכמים: "כל השקפה שבמקרא לרעה, חוץ מ"השקיפה ממעון קדשך", שגדול כוח מתנות עניים, שהופך מידת הרוגז לרחמים". כלומר, התורה בחרה שבעל השדה ישתמש דווקא במילה בעלת משמעות קשה, כדי ללמד אותנו, שכוחה של מתנות עניים ומצוות צדקה עצומה היא עד למאוד, ובכוחה להפוך את מידת הרוגז לרחמים.

בימים אלו, ימי ההכנה ליום הדין, אין מישהו שלא רוצה להפוך את מידת הרוגז למידת הרחמים. אחד ה"כלים" המשמעותיים להפיכה זו, היא מצוות הצדקה.   

כיצד זה עובד?

אחת ממידותיו "הבולטות" של הבורא היא הנהגת מידה כנגד מידה. מידה זו מוזכרת בתורה בגלוי וברמז פעמים רבות, ובהרחבה רבה בתורה שבעל פה.

כשאלוקים התגלה למשה רבינו במעמד הסנה וציווה עליו לגאול את בני ישראל משעבוד מצרים, משה שאל את הבורא: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹקִים: הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹקֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם, וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם? וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה: אֶהְיֶ-ה אֲשֶׁר אֶהְיֶ-ה. וַיֹּאמֶר: כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶ-ה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם (שמות ג', י"ג-י"ד).

הרמב"ן על פסוק זה אומר בשם המדרש כך: "ומהו אהיה אשר אהיה? כשם שאתה הווה עמי כך אני הווה עמך. אם פותחים את ידיהם ועושים צדקה - אף אני אפתח את ידי, שנאמר: 'יפתח השם לך את אוצרו הטוב' (דברים כ"ח, י"ב)". במילים אחרות, אלוקים ביקש ממשה להציג בפני בני ישראל את הנהגת המידה כנגד מידה שלו.

נשים לב, שהדוגמא שהמדרש בחר כדי להמחיש את מידה זו, היא דווקא מידת הצדקה, אף על פי שיש מידות נוספות. משום שבמצוות צדקה יש כוח מיוחד הגורם לגאולה (ספר "פרשת דרכים", דרוש י"ח). 

אם צדקה גורמת לגאולת הכלל, ככול הנראה היא זו המביאה גם את גאולת הפרט. אדם רוצה להיגאל מייסוריו? צדקה יכולה לעזור לו.

ה"חפץ חיים" מבאר, שמצוות הצדקה היא כמו גשר מעל נהר שוצף. כל עוד אדם אוחז בצדקה – הצדקה שומרת ומגנה עליו, אולם מיד כשהוא מרפה ממנה, הוא עלול ליפול אל תוך נהר החיים השוצף.

אחת הדוגמאות המוחשיות לכך, היא הסיפור המפורסם על נבוכדנצר.

נבוכדנצר מלך בבל התעורר בבהלה מחלום הבלהות שפקד אותו, וכל מאמצי משרתיו ויועציו להרגיעו עלו בתוהו. נבוכדנצר נשאר מסויט ומפוחד, חושש מאוד ממימוש החלום.

נותר לו מפלט אחרון – דניאל הנביא, שהיה יועצו. דניאל התייצב בפניו, ונבוכדנצר החל לספר לו את פרטי החלום. בחלומי אני מסתובב בשדה כבהמה, ואוכל עשבים כמו כל חיה מצויה. החלום היה מוחשי כל כך, אני חושש מאוד. מה פשר החלום? וכי סופי להיות כבהמה?

אכן, ענה דניאל בכובד ראש, יתכן מאוד שהחלום יתממש. אך הוסיף, שיש דרך אחת דרכה ניתן למנוע את מימוש החלום - "וחטאיך בצדקה פרוק" (דניאל, ד'), אם תיתן צדקה, תינצל מהגזירה. הרבה אפשרויות לא היו לנבוכדנצר, ובמשך שנים עשר חודשים הוא פרנס את עניי וגולי ארץ ישראל.

המדרש (תנחומא פרשת משפטים) מרחיב יותר במה שאירע. ה"טבע" עשה את שלו, וההתרגשות של נבוכדנצר מהחלום דעכה מיום ליום, עד שכעבור שנים עשר חודשים, הוא שכח לגמרי מהחלום. באחד מן הימים הוא טייל בארמונו, ולפתע שמע קול המולה בחוץ. הוא שאל את עבדיו על מה ההמולה? ועבדיו ענו לו, שכל העניים שהגלית מירושלים באו לתבוע ולבקש את לחמם. מיד נכנסה בו מחשבה רעה ואמר – אם אמשיך לפרנס את עניי ארץ ישראל, לא יהיה לי כסף לפתח את כלכלת מדינתי, ומיד הוא נתן הוראה לעצור את הצדקה. יצאה בת קול משמים ואמרה לו: רשע! כל מה שאתה חי כאחד האדם ולא כאחת הבהמות, זה בזכות מצוות הצדקה, כעת אתה מפסיק?

ואכן, החלום מומש, דעתו של נבוכדנצר השתבשה עליו, והוא התנהג כאחת מחיות השדה.

מוכח בעליל, שהגזירה של הפיכתו לחיה נותרה בעינה וריחפה מעל לראשו כבר מלפני שנה, מה שהגן עליו מפניה היא מצוות הצדקה, ומיד כשהצדקה פסקה, חזרה הגזירה.

על האדם להחזיק במצווה זו, ולא להרפות ממנה.

מי יודע אילו גזירות ואסונות היינו יכולים למנוע אם היינו אוחזים במצווה זו בלי להרפות ממנה. למה לקפוץ מהגשר?

ידועה המשנה במסכת אבות – "כל העושה מצווה אחת, קונה לו פרקליט אחד". מיהו אותו פרקליט ומה תפקידו? הפרקליט הינו מלאך הנוצר מן המצווה, ואותו מלאך מגן על האדם ש"יצר" אותו, והוא מליץ עליו יושר. אותו מלאך מגן עליו מפני מחלות וייסורים, ומפני קטגורים הנבראים מן העבירות, המנסים להפילו לבאר שחת.

מקטרגים רבים היו לנבוכדנצר בעקבות עוונותיו, אך גם רשע שכזה, כאשר הוא התחיל לעשות צדקה, אותם מליצים שנבראו ממצוות הצדקה עכבו את גזר הדין, ולא הניחו למקטרגים לקטרג.

אותו מקטרג לא מתייאש. הוא "עומד" ומצפה מתי יסיר האדם את המגן מידיו, והוא יוכל לעשות את שלו.   

בתקופה זו כולנו מפללים "פנה לצדקות ואל לחטאות". אומר הקדוש ברוך הוא – אני רוצה לפנות אל הצדקות, אולם האם גם אתם פונים אל הצדקות? כולנו מתפללים לבורא שידון אותנו לכף זכות, אולם אומר הבורא – האם גם אתם דנים לכף זכות?

כולנו רוצים להפוך את "השקפות" הבורא לטובה ולברכה, כלי ההפיכה נמצאים בידינו!