זוהי שנת תשפ"א – שנה לשאוף בה ליותר

הרבנית ימימה מזרחי פרסמה יומן שנתי חדש, עם רעיונות ותכנים לכל שנת תשפ"א. הנה טעימה:"תש"פ הראתה לנו שהדברים שחשבנו עליהם – לא חתומים. תוכניות רבות השתבשו. נאבקנו כל כך על הנשימה. נלחמנו על מכונות הנשמה. ולפעמים, כשנלחמים כך על הנשימה, שוכחים את השאיפה.

וכאן היא מגיעה. אחרי שנה של נשימה טרופה, באה שנת תשפ"א – אותיות תשאף. אנחנו לא רוצים להתעסק רק בלשרוד – כלכלית, בריאותית, זוגית, הורית. לא רוצים להפוך קטנים, נרגנים, נוקדניים, מפוחדים, רעי עין. לא רק שימור הקיים. אם בתש"פ היינו עסוקים רק באיך לא להדביק ואיך לא להידבק, הרי שתשא"פ תעודד אותנו להדביק את העולם כולו בטוב. לרצות יותר, לקוות, לשאוף".

שנה טובה.

לא להיות כפוי טובה

שלוש מילים של רש"י מספרות את כל הסיפור. עם ישראל כבר מגיע לארץ ומתבסס בה, ומאות שנים אחר כך – חקלאי יוצא למטע שלו ורואה שם ביכורים. הוא לוקח את הפרי הראשון ועולה איתו לירושלים, ובטקס מרגש נושא נאום שכולו תודה על העבר ותקווה לעתיד. מה פשר הטקס הזה? למה צריך להתרגש כל כך מאיזו תאנה ראשונה שצמחה בחצר? רש"י מגדיר זאת כך: "שאינך כפוי טובה".

אתה יודע להודות על היש, לשמוח בו, לראות מאיפה הכל הגיע, ולא לקחת שום דבר כמובן מאליו. המטרה שלנו, עם הכניסה לארץ ישראל, היא לאמץ את התכונה הזו. לזהות כל הזמן נקודות של טוב ושל חסד ולעשות מהן עניין גדול, לומר עליהן תודה.

נדמה לי שגם בתקופה המאתגרת הזו, הסתכלות כזו יכולה לעזור לנו: להתבונן מסביב ולראות גם את הטוב, ולהודות עליו.

בהצלחה!

"שלום כיתה א'" הוא לכאורה שיר ילדים פשוט של נעמי שמר: "דנה נמה, דנה קמה, דנה מקפלת את הפיג'מה", היא כותבת בתחילת השיר. ההמשך של השיר מוכר פחות. כשצריך לתאר את החוויה שמיליוני הורים בישראל יעברו היום, חווית הפרידה מילד מתוק עם ילקוט שיוצא לבית הספר, נעמי שמר הולכת אל התנ"ך, אל הנצח: "ואמא כבר ניצבת שם, כמו יוכבד או מרים, בקני הסוף הרוח שר, מסע גדול מתחיל היום, כיתה א' שלום".

איזה דימוי עוצמתי. כמו יוכבד, אימא של משה רבנו, וכמו מרים אחותו הגדולה, שתי נשים שבנו את האומה, והתבוננו במשה הקטן בחרדה, בתקווה, בתפילה על העתיד. כך, באותה חרדת קודש, אנחנו מלווים כעת ילדינו אל שער בית הספר.

זה לא סתם קלמר וילקוט, ואפילו איומי ההשבתה והקורונה לא יפסיקו את השרשרת הזו. אנחנו מתחברים היום אל אבות ואימהות מכל הדורות – שתמיד התבוננו מהצד באהבה בדור הבא, שהולך וגדל.

בהצלחה למיליוני תלמידים, הורים ומורים. מסע גדול מתחיל.

הבן איש חי

השבוע ציינו 111 שנים לפטירת ה"בן איש חי", רבי יוסף חיים מבגדד. הוא היה דרשן, מקובל, פוסק הלכה, מנהיג קהילה, מהדמויות המשפיעות ביותר בעולם היהודי בדורות האחרונים. הנה רק רעיון קצר ומעודד אחד שלו. כך כתב בספרו "עץ חיים": "דע מאין באת – רוצה לומר, מאין באה הנפש שלך? והלא נחצבה ובאה ממקום קדוש, ולא תזיק לה ירידתה בארץ השפלה הזאת. כי אבן טובה, אפילו אם תהיה טבועה בטיט שנים מרובות – אין נשחת זוהר שלה ולא יתקלקל חשיבות שלה".

העיקרון הזה מתאים מאוד לחודש אלול, חודש התיקון, וגם ליחס הראוי לכל תלמיד עם פתיחת שנת הלימודים החדשה: לכל אחד מאיתנו, לא משנה כמה טעה והתבלבל וחטא, יש נשמה טובה ומאירה. או כפי שמסביר ה"בן איש חי": גם יהלום ששקע בבוץ זמן רב נשאר יהלום - והיהלום הזה הוא אנחנו.

לזכרו.

בכל יום כמו חדש

האם מישהו צילם הבוקר בהתרגשות את הילדים שלו בדרך לבית הספר? סביר להניח שלא. רק לפני רגע הכול היה מרגש, חגיגי, מצולם. האם הילדים נכנסו גם הבוקר לכיתה באווירה חד-פעמית? מה קורה כשריח הספרים החדשים עובר? ומה קורה בשאר תחומי החיים – אחרי כמה שנים בעבודה, או בזוגיות?

בפרשת השבוע נכתב: "הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹוקיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה". למה נכתב "היום הזה"? הרי התורה ניתנה לפני אלפי שנים. רש"י מסביר: "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, כאילו בו ביום נצטווית עליהם".

זה אחד האתגרים הגדולים בחיים, והוא דורש חשיבה ועמל ומסירות וחוכמה: להצליח להרגיש כל יום שוב למרגלות הר סיני, עם כל ההתרגשות וההתחדשות. לשמר את תחושת הבראשית בכל תחום יקר וחשוב בחיים, ולא לחוש שהכול שגרתי ומאוס.

שנזכה כולנו, גם הרבה אחרי ה-1 בספטמבר, שבכל יום יהיו בעינינו הדברים כחדשים.