אלמנת הרב שי אוחיון הי"ד חושפת בראיון בלעדי: "זו היתה בקשתו האחרונה"

במלאת השבעה לרציחתו של הקדוש הרב שי אוחיון הי"ד, הגעתי לנחם בבית המשפחה, וחזרתי עם תובנות אמונויות בלתי נתפסות.

לפני שבוע וחצי, ביום רביעי ו' באלול , חזר הרב שי אוחיון הי"ד מכולל האברכים בו למד בכפר סבא. בצומת סגולה, כחמש מאות מטר מביתו, הסתער עליו מחבל מתועב צמא דם, ודקר אותו בגופו בסכין ענקית, שלא השאירה לרב שי שום סיכוי לשרוד. המחבל נתפס לאחר מרדף קצר, אבל לסיון האלמנה הטריה ולארבעת היתומים, זה כבר מאוחר מדי. הגעתי לבית המשפחה, ידעתי שאני לא יכול לנחם אותם. כאב עמוק כזה יכול רק בעל הנחמות לנחם. ישבתי ושתקתי, ואני מבקש להעביר מעט את תחושות העוצמה, האמונה והחוזק שהאלמנה השבורה מחזקת את הבאים לנחמהּ.

"החיסרון גדול מאוד. החלל בלתי נתפס" אומרת לי סיון כשהיא יושבת אבלה על הרצפה, ובחיקה יושב היתום הקטן, מלאכי שמו, והוא רק בן ארבע. "כשדיברתי בעבר עם שי על אובדן, אמרתי לו אני לא יכולה לעמוד בדבר כזה, זה מעבר לכוחותיי, כל הזמן דיברנו על זה, אבל הנה אני כאן, בדיוק במצב כזה", לוחשת סיון בדממה.

השקט. השקט זה הדבר שמאפיין את האבלים. האלמנה יושבת על הרצפה ובעיקר שותקת, וכל הסובבים דוממים. העצב זה הדבר היחיד שדיבר מבין ריסי עיניה. גם כשדיברה, היה זה בשקט של אישה נבונה שמבינה את הקרב העומד בפניה, את ההתמודדות עם החסר של הבעל, האבא שלא יחזור לעולם.

"ספר התורה שלי נשרף", אומרת סיון בכאב. "שי היה כל העולם שלי. אני מאמינה שזאת גזירה שנגזרה, שחייו ייגדעו בטרם עת. הקדוש ברוך הוא יודע מה טוב לנו. אנחנו לא יודעים חשבונות שמים".

ושוב שקט. אין מה לומר. העצב הוא מעבר למילים שניתן לתאר. גם אני שתקתי. לפעמים לשקט יש כח לצעוק כאב שאין בכח המילים לבטא. כאב של אלמנה טרייה עם יתום בן ארבע המתרפק בחיקה לא מדבר, ולא מספר מה הוא באמת יודע. סיון נותנת לו חיבוק ונשיקה, מנסה להשלים לו את האבא שאיננו, ונבוכה למול שאלתו התמימה: "מתי אבא מסיים להיות בשמים וחוזר הביתה?!"

האלמנה רוצה לספר משהו. היא מדברת בלחש כואב ודוקר: "כמה דקות לפני שהוא נפרד מהחברותא שלו בכפר סבא, הוא אמר לו דבר מפחיד ובלתי נתפס". סיון לוקחת אויר, הבנתי שיש כאן משהו מעבר, והמילים של האלמנה שוב לוחשות, היא אוזרת אומץ וממשיכה "הוא אמר לו: 'אני מבקש ממך שבהלוויה שלי אל תספיד אותי, אני מזהיר אותך, אם תספיד אותי אני אבוא אליך'. ממש במילים הללו סיפר לי החברותא שלו. כנראה הנשמה הטהורה שלו הרגישה את העתיד לקרות".

מה בכל אופן נותן לך את הכח לעמוד מול טלטלה נוראית שכזו?

"הדבר היחיד שנותן לי כח, זאת הידיעה שעכשיו שי נמצא בעולם שכולו טוב. הוא נעקד על קידוש השם, והוא עכשיו יושב ולומד את התורה הקדושה ללא שום מפריעים, בשקט שהוא אוהב".

הדבר שהכי אפיין את שי, כפי שאני מבין מכל בני המשפחה, היה הצניעות, הענווה, בריחה מהכבוד. האבלים הציגו את תעודת 'רב עיר' ששי קיבל, וסיפרו שהוא החביא את זה במגירה ולא ייחס לזה חשיבות. כשאמו שאלה אותו: "למה לא הזמנת אותי לטקס חלוקת התעודות?" הוא אמר לה: "אימא, זה רק נייר. למה שאטריח אותך בשביל נייר?!". ביקשתי לצלם את התעודה, אבל בני המשפחה אמרו לי: "אם היית שואל את שי, הוא לא היה מסכים לפרסם את התעודה". התפעמתי וויתרתי.

ליד סיוון יושבת טוהר, היתומה הצעירה שתיכף נהיית בת שלוש עשרה "היא כזו אצילית ובוגרת", אומרת לי סיוון, "בעזרת השם שיהיה לה הרבה כוחות בהמשך הדרך".

עם רבי נחמן בגן עדן

זה נכון שהוא קנה כרטיס טיסה לאומן?

"כן, הוא היה חסיד גדול של רבי נחמן, חסיד ברסלב מושבע. הוא קנה כרטיס גם לילד בן ה-11 והיה בטוח שהוא יגיע לאומן לרבי נחמן. נכון שהשנה לא ברור מי יהיה אצל רבי נחמן באומן, אבל שי וודאי זוכה להיות עכשיו עם רבי נחמן בגן עדן".

סיון רוצה להעביר מסר, ומציינת שלהבנתה, אם שי היה יכול לבקש – זה מה שהיה אומר: "אני מבקשת מעם ישראל, לשמור על אחדות בכל התחומים, הדרך לכך היא לא להיפגע מאף אחד. שי לימד אותי איך לא להיפגע מהזולת, וזה חוסך את כל החיכוכים המיותרים. קבלו על עצמכם לא להיפגע תראו שזה אפשרי, ויהיה זה לעילוי נשמתו של שי".

איציק, האח השכול, מספר על האובדן הגדול: "אולי אני אחיו הגדול בשנים, אבל הוא אחי הגדול בחכמה בתורה בדרך ארץ בכל התחומים. זה אובדן קשה אני עדיין לא הצלחתי לעכל"

שי חזר בתשובה?

"כן. למד בתחילה בבני עקיבא ברעננה, הלך לצבא, ולאחר מכן כשאבא נפטר, הוא התקרב ליהדות, נהיה חסיד של רבי נחמן מברסלב, ודבק בתורתו.

"הנועם של שי החזיר אנשים לדרך התורה והמצוות. הוא לא התעסק בחזרה בתשובה באופן ישיר, הוא לא אמר לאדם להניח תפילין או להתחזק, אבל אנשים שראו את ההתנהגות שלו ואת הדרך ארץ שלו - חזרו בזכותו בתשובה.

"בתחילת חיי הנישואים שלו, הוא גר אצל חמיו ביישוב שער אפרים. לאחר מספר שנים, כשהילדים גדלו, הוא הבין שבשער אפרים הוא לא יוכל להעניק חינוך חרדי לילדיו, ולכן עבר דירה לפתח תקווה. למרות שמבחינה כלכלית היה לו קל יותר כשהתגורר אצל חמיו, הדבר לא היה שיקול עבורו, אם הוא בא על חשבון הילדים. כך היתה ההנהגה שלו בכל שלב באמונה האמתית שלו. אבל למרות שעבר משם - הוא המשיך ליסוע ליישוב על מנת למסור להם שיעורי תורה".

איציק מבקש להוסיף דבר מה: "היום בדיוק, הראשון לחודש, שי היה אמור להתמנות לרב בכלא. הרב שבחן אותו היה כאן ואמר לנו שהוא לא הכיר את שי, אבל ראה את הטוהר שעל פניו, את הנעימות ועדינות הנפש, וקיבל אותו בזרועות פתוחות. עוד הוא הוסיף שכששי הראה לו את התעודות, הוא אמר לו 'מה אתה בא לפה? אתה הרבה יותר ממני".

מכל זווית אפשרית ניתן להבין שאת שי עניין רק התורה והרוחניות, ולשם כך היה מסוגל לעשות דברים שהם גם לא הכי שגרתיים לאברך כולל: "הוא היה איש פשוט כלפי חוץ, למרות שהוא היה תלמיד חכם גדול, עם ידיעות אדירות בתורה. הוא לא התלבש בשום לבוש שיבליט את השוני הרוחני שלו, היה הכי פשוט שאפשר. החברותא שלו אמר לו פעם: 'אם לא תתלבש בצורה מכובדת, אנשים לא יכבדו אותך', והוא ענה לו: 'יופי. יותר טוב שלא יכבדו אותי. אני לא מחפש כבוד מדומה'. הצניעות והפשטות היתה נר לרגליו".

"אם שי היה יודע כמה אנשים הגיעו לנחם אותו, הוא לא היה אוהב אז זה, כי הוא רוצה להיות בצד בפינה. לא עניין אותו הפרסום והכבוד", מסכם איציק את דמותו של אחיו.

תזמון מקרים שבהחלט לא מקרי

איפה הבשורה הקשה תפסה אותך?

"באותו היום, כחצי שעה לפני הרצח, הטלפון שלי שבק חיים. אשתי היתה עם ילדיי אצל ההורים שלה בבאר שבע, והתקשרתי לומר לה שהטלפון שלי שבק חיים, אם היא רוצה לדבר איתי, שתנסה לחייג לאימא שלי שגרה לא רחוק. בינתיים לקחתי טלפון אחר שהיה בבית, אבל הצלצול שלו לא עבד. תוך כדי שאני לוחץ על המכשיר, אני רואה שיחה נכנסת מאחותי זהורית. שאלתי אותה: 'מה המצב?', והיא השיבה: 'לא טוב'. אמרתי לה: 'נו, מה התקשרת לומר לי, שלא טוב לך?!', מיד היא שלפה: 'שי נהרג בפיגוע'. קיבלתי סחרחרה, אבל ידעתי שעכשיו אני צריך ללכת לאימא ולבשר לה את בשורת האיוב. לא ידעתי איך עושים כזה דבר. הגעתי לבית של אימא, היא בדיוק ראתה בחדשות שהיה פיגוע ונהרג אברך חרדי, ואמרה לי: 'וואי, איזה מסכן האברך שנהרג, איזה מסכן', ואני נושך את השפתיים ולא יודע מה לעשות. יצאתי למרפסת לנשום אויר וחזרתי לשתות משהו, ואימא שוב אומרת לי: 'וואי, איזה מסכן'. אחרי שהודעתי לה שהנרצח זה בנה האהוב, נכנסו לבית החברותא של שי וראש הכולל שלו, וסייעו בשעה הכי קשה שיכולה להיות לאדם".

איך הילדים קיבלו את הבשורה האיומה?

"אי אפשר להסביר להם, זה קשה ולא ניתן לעיכול. הילדים לא מבינים עדיין את המשמעות. הילדה שלי בת שש וחצי שאלה אותי: 'איך זה יכול להיות שכולם באו בשביל שי, ושי בעצמו לא נמצא?"

הרשמים קשים, התחושות נעות בין הדמע של האלמנה, לתסכול והבלבול של היתומים, ואני חש כי ריסי עיני תכף ולא עומדות במעמסה. אבל לפתע נכנס חמיו שחזר ממוסדות הלימוד של הילדים, הוא לקח אותם ללימודים על מנת שלא יחושו את העצב של האבלים שבבית, והוא אומר לי בכאב: "אני יכול לומר לך שהלך לנו היהלום שבכתר, זה האדם הכי טוב שהכרתי. הם היו אצלנו בחופש ביישוב שער אפרים, וגם גרו אצלי 11 שנים, איש צנוע ואציל מידות".

מה אפיין את שי?

"כבר שמעת את זה מכולם כאן. את שי אפיינו הצניעות, הפשטות והענווה. אני מרגיש שהוא כמו רבי עקיבא, כל כולו תורה. כל כולו היה תורה, ובה היה חפצו". עוד מוסיף חמיו של הנרצח ואומר: "טבע העולם שעם הזמן כולם מתפזרים ושוכחים את האלמנה והיתומים, שנותרים עם ההתמודדות האמיתית. אבל אני בעזרת השם אעמוד לצדם לאורך כל הדרך".