מיומנה של טלפנית: "אני עדיין מתפללת שהיא תבריא, אבל הפסקתי לפחד ולדאוג"

שמעתי פעם באחת מהרצאות החיזוק, שאם נתקלת בדרך או באוטובוס או איפה שלא יהיה בחברה, שכנה או מתחרה, וכמו כן אם שמעת או האזנת לכל מילה או לכל שיח – זה לא במקרה. אלו שיעורי בית מאת ד'. האם הבנת שהמשפט אותו שמעת במקרה אמור ללמד אותך משהו? האם החברה אותה פגשת אמורה לנער אצלך משהו? התרחשויות אלו מכוונות במדויק. הקב"ה מקל מעלינו ונותן לנו בחני פתע. לאו דווקא מבחנים גדולים, אלא בוחן קטן ובלתי מורגש. הוא קורה כל יום. לפעמים כמה פעמים ביום.

נזכרתי בתובנה הזו כששוחחתי עם אחת התורמות שתרמה לפעילות הארגון והוסיפה סיפור קטן שמעמיד אותנו כמוגבלים בהסתכלותנו, קטנים בהבנתנו, ורק מידי פעם עולה המסך כדי שנבין מעט מן המעט על הדברים הנסתרים שמאירים לנו את הדרך.

התורמת מטפלת בילדתה החולה בת ה-12, העונה לשם ענתי. כלפי חוץ היא נראית בסדר, אבל היא חולה במחלה נדירה שמתבטאת בניתוקים ובפרכוסים מידי כמה שעות. הרופאים לא מצליחים לאזן אותה, עם כל הרצון והידע הרפואי. מפאת מחלתה היא ממעטת לצאת, וודאי לא לאירועים.

לאחת החתונות המשפחתיות היא התעקשה לבוא, ולא הועילו כל ההבטחות שבעולם שיתנו לה דברים אחרים במקום.

התורמת סיפרה: "נאלצתי לקחתה עמי. ישבתי אתה בפינה הכי מרוחקת באולם. התפללתי שאם יתרחש פרכוס, שנראה מאוד לא יפה ומפחיד, שיקרה רק כשנגיע הביתה. אבל אז היא החלה להפציר בי להיכנס למעגל הרוקדות. היא בקשה דווקא לפגוש את הכלה.

"עד כאן, החלטתי, זה לא.

"'אני רוצה לומר לכלה מזל טוב'.

"'ענתי, מה אכפת לך, את בלאו הכי לא מכירה אותה'.

"'אני רוצה'.

"'נמתין שהאולם יתרוקן מעט, ואז ניגש אליה'.

"'לא, אני רוצה עכשיו'.

"'נחכה שהכלה תתקרב לפה'. הדבר האחרון שרציתי זה לגרום לכלה הלא מוכרת להתעלף, כשתראה איך ענתי מפרכסת.

"'לא, אני רוצה עכשיו'. ענתי קמה ממקומה בהחלטיות שלא נתנה לי מקום להתנגד.

"קמתי בפחד, אחזתי את זרועה והתקרבנו לכלה התוססת, המוקפת בחברותיה. זה היה רגע של חוסר אונים אבל ענתי לא השאירה לי הרבה ברירה. פילסנו דרך, כשענתי מושכת אותי לתוך גוש הבנות שחסם את דרכינו. אלוקים, מה אני עושה אתה ליד כלה שלא מכירה אותנו, ולא יודעת כלום על הבעיה של ענתי, ומה עלול לקרות אם וכאשר...

"מתוך החושך הגיע הישועה. הכלה הביטה בענתי בעיניים קרועות לרווחה. חיוך נשפך על פניה. אני משום מה לא נכנסתי לטווח ראייתה. ענתי הביטה בה בחיוך מאושר, שניהן עומדות אחת מול השנייה, מופתעות, זורחות מאושר.

"רגע, מה קורה פה? הכלה שכחה את כולם. גם חברותיה מביטות עליה מבלי להבין. אני מתחילה לקלוט שהרגע המתמשך הזה הוא לא הגיוני. לפתע...

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

"'ענתי, זו את?', צעקה הכלה בעיניים נוצצות משמחה, וענתי רק מביטה, וגם לה נוצצות העיניים. עמדתי מסומרת מקומי. לא הבנתי איך הספיקה ענתי להכיר את הכלה החדשה, או איך הכלה מכירה אותה. מה קורה פה.

"'ענתי, איזו הפתעה', צעקה שנית, ואז הגיע החיבוק המתמשך. האהבה שהכלה הרעיפה על ענתי הייתה מרשימה. מתברר שהיא מתנדבת בעזר מציון, מכירה ואוהבת את ענתי הרבה זמן. הנה מה טוב שאנו קרובות משפחה.

"התרגשתי מהמפגש שעשה לענתי טוב, וראיתי בחוש שכשד' רוצה להסיר ממני דאגה - זה מושלם, כי באותו ערב לא הגיע אפילו פרכוס אחד. זה, ועוד מקרים שפקחתי עיניים לראותם, לימדו אותי להתחיל לבטוח בד' ולהסיר ממני דאגה. הפסקתי להתחפר בתוך חושך החרדה, ולתת אמון בבעל הכוחות כולם".

"מדהים, כמה אפשר ללמוד מזה", אמרתי בהתרגשות.

"אל תחשבי שהסתיימו הניסיונות".

"מה עם ענתי כעת?".

"היא חולה, ועדיין יש לה המון פרכוסים. בחסד ד' זה כמעט לא קורה לה במקומות ציבוריים. למדתי לראות בחושך את החסדים הקטנים על כל צעד ושעל. בעיות אחרים נפתרו לנו באופן פלא. קיבלנו אישור להרחיב את הדירה אחרי סירובים אין ספור מהעירייה, הבת עם קשיי הלמידה התקדמה בצעדי ענק".

"מדהים, כמה אנו קטנים ומוגבלים, ולא מבינים שה' הוא המוביל אותנו", אמרתי בהתרגשות.

"אני עדיין מתפללת שהיא תבריא, אבל בהחלט מסירה מעצמי את הדאגה למחר. מי שמסייע לי כל רגע ורגע הוא יהיה אתי גם בעתיד".

השיחה הסתיימה, אבל החלטתי לקחת לעצמי את הסיפור המרגש כמדגם לכל מה שקורה לנו מסביב. אולי חלק מהפחדים והחרדות שיש לכולנו הם דמיוניים לחלוטין.

גם אותך, תורמת יקרה, לא פגשתי במקרה. וגם הסיפור הזה לא נכתב במקרה. בואו נזכור כי גם אם חשוך כרגע, זה רק כי המסך עדיין סגור. בואו לא נפספס את אורות החסד רבים שמתגלים כשהמסך מגלה מעט מן המעט לרגע.