יום זיכרון תרועה: כשסבא של רוני שכח את החבר שלו מהפלמ"ח

זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה, אמרה לי רוני בהרבה עצב. אני מרגישה שאני ממש נפרדת ממנו... לאט לאט... נפרדת ממה שהוא היה בשבילי. פרידה שקטה שנמסה לי אל תוך החיים.

זה היה אחרי שרוני חזרה מביקור אצל סבא שלה. בכל החודשים בהם היכרנו, היתה רוני מספרת על בית הוריה, על המשפחה בכלל ועל סבא, אליו היתה קשורה מאוד. הסיפורים עוררו בי הזדהות, והדאגה החומלת שלה מצאה מקום גם אצלי. סבא של רוני היה כבר מבוגר מאוד. הוא היה שייך לדור של ראשית המדינה. בצעירותו התגייס לשורות הפלמ"ח, השתתף בקרבות על ירושלים הנצורה ורבים מלוחמי הפלוגה שלו נהרגו בקרבות ההם. כמעט בכל מפגש נוהג סבא לשתף ולספר, והעיניים שלו מתמלאות געגועים ועצב למשהו שלא נמצא כאן.

ישבתי איתו, המשיכה רוני לספר, ושוחחנו. כמו תמיד.

• את יודעת מי נפטר? הוא שאל אותי
• מי?
• שָלומקֵ'ה. החבר הכי טוב שלי. שהיה איתי בפלמ"ח.

שלומק'ה היה עם סבא בפלוגה. יחד הם נלחמו בקרב על ירושלים ורוב החברים שלהם נהרגו כבר אז. בודדים נשארו שניהם, קרובים זה לזה, נוצרים זיכרון משותף שזר לא יבין. ועכשיו שלומק'ה נפטר. דיברנו קצת על הזיכרונות של סבא משלומק'ה ומפעם. על החברוּת, על החיים ביחד ועל המוות. אחר כך דיברנו על עוד דברים. ואז, אחרי דיווחים על בני הדודים ועל מי שלמד ללכת ומי שהתחתן ומי שהתחיל למחוא כפיים, סבא אמר: "את יודעת מי נפטר? שלומק'ה. החבר הכי טוב שלי. שהיה איתי בפלמ"ח".

שלוש פעמים סיפר לי סבא באותה השיחה על כך ששלומק'ה, הידיד הטוב  שלו מהימים של אז, נפטר. שלוש פעמים הצטערתי ושלוש פעמים שמעתי את הסיפורים והפרטים כאילו נולדו עכשיו ולא היו כאן קודם מעולם.

אחר כך ישבתי והתגעגעתי לסבא שלי. התגעגעתי אל משהו שהיה ביסודות של הבניין שלנו, וכאילו נעלם. הרגשתי איך אנחנו בונים עוד קומה, ועוד אחת, ובכל פעם נעלמת הקומה שהיתה והכל פורח באוויר. זה היה עצוב. וזה היה מפחיד מאוד.

* * *

ישבתי עם רוני ושתקנו. לאט לאט התמלא החדר, הבנות התאספו לשיעור, ואני אמרתי שהיום נלמד על יום הזיכרון. ראיתי סימני שאלה בעיניים של כולן, ורוני גם נתנה להם ביטוי: יום הזיכרון? חשבתי שנלמד היום על ראש השנה, היא אמרה קצת באכזבה והרבה בתמיהה. נכון, עניתי, אנחנו נדבר על ראש השנה, שנקרא גם יום הזיכרון.

ענף של משמעות

"אתה זוכר מעשה עולם", אנחנו אומרים בתפילת מוסף של ראש השנה, החג הגדול של הזיכרון. זה היום תחילת מעשיך, זיכרון ליום ראשון. היום הראשון הוא היום בו הגיע האדם לעולם בפעם הראשונה. עד יצירת האדם היתה הבריאה כולה נתונה בכוח בלבד. כמו אולם-מראות ענק, היא המתינה לאדם שיבוא וישתקף לעצמו דרכה, שיגיע וימלא אותה במשמעות. ואז הוא בא. גשמי וכבד יצר אותו ה' אלוקים מן האדמה ונפח באפיו נשמת חיים. את נקודת הראשית הזאת מזכיר לנו הקב"ה בראש השנה: ראשית היותך נעוצה ברגע הזה בו שמתי בך חלק מעצמי. חלק אלוקי אמיתי ואינסופי שלקחתי מהשמיים ממעל וחיברתי עם הארץ. התנהלותך בעולם הזה אמורה להזכיר בכל רגע את קיומי. כל דיבוריך, אורחותיך ומעשיך אמורים לנבוע ממעיין האמת ולהשקות ממנו הלאה. לזכור - פירושו לחבר את העכשיו ואת הכאן אל השורשים שלהם. להצמיח את המעשים הקטנים על ענף של משמעות.

אבל נקודת הנביעה הזאת מסתתרת מאחורי שכבות עבות של עפר. מכל עבר סוגרים עליה החושך והכבדות. איך כל זה התחיל? איך הגעתי לכאן? מה עשיתי בדרך? כמו בחוברות הצביעה של ילדי הגן, אנחנו מנסים להעביר קו מנקודה לנקודה, מודדים את המרחק אל הנקודה הבאה ובודקים אם היא ממשיכה את הרצף. אם היא בונה שלמות. אם כל מעשה שלנו הוא זיכרון למעשה בראשית.

 * * *

אחרי השיעור נשארתי שוב לשבת עם רוני. את יודעת, אמרתי לה, עכשיו, כשאנחנו יושבות כאן, נמצאים איתנו כל הדיבורים שהיו בינינו עד היום, כל הסיפורים בהם שיתפת אותי, כל הרעיונות בהם שיתפתי אותך, הם בונים את מה שיש בינינו. את הסקרנות ואת השאלות, את השאיפה לקרבה ואת החשש ממנה. כשסבא מספר לך שלוש פעמים אותו הסיפור, הוא כאילו מוחק את כל הפרקים הקודמים. לכן יש כל כך הרבה כאב בוואקום הזה של חלל השכחה. אנחנו עוברים מנקודה לנקודה, משוטטים קו ארוך וקטוע, ושום ציור לא מתבהר לעינינו.

את יודעת? היא אמרה בשקט, ראיתי שסבא עצוב. ראיתי שהוא מרגיש שהוא לא זוכר. שהוא מחפש משהו בעיניים. בערב, אחרי שחזרתי, הוא התקשר אלי. אני יודע, הוא אמר, שאני שוכח הרבה. שאני מבולבל. זה קשה לי. אבל רציתי להגיד לך שאני כן זוכר. רק שלפעמים זה הולך לי לאיבוד... משהו ניסה לחייך מהמילים שלו ולא כל כך הצליח. ואז חשבתי לעצמי שאולי עדיף היה שלא יזכור בכלל. שיתחיל בכל פעם את הסיפור מחדש. שלא יזכור ששכח ולא יהיה עצוב מזה ולא ינסה לנחם את שנינו...

הרבה פעמים, עניתי לה, כשאני אומרת את המילים של התפילה הנוראה של ראש השנה, כשאני מבקשת מהקב"ה לזכור אותי, את כל מה שעשיתי ואמרתי, אני נבהלת מאוד. כי אני יודעת כמה רחוק הקו שציירתי מהתוואי שהוא תכנן עבורי. כמה קטוע ודהוי הוא. כמה מביך יהיה להשוות בינו לבין המקור. ואז אני נזכרת בילדה הקטנה של החברה שלי.

לפני כמה שנים הגעתי לבקר אותה. בהפתעה. ידעתי שאני עוברת על חוק בלתי כתוב אבל באותה סיטואציה זה היה בלתי נמנע... כבר מחוץ לדלת שמעתי שהיחסים הדיפלומטיים שלה עם ילדיה נמצאים במשבר. היא נזפה בזעם והם השיבו בקול ענות חלושה ואני לא ידעתי אנה אבוא. מחד, ידעתי, תהיה החברה שלי נבוכה מאוד לו תדע שקולה נשמע ברמה בחדר המדרגות. ידעתי גם שדמותי בפתח הדלת לא תשמח אותה במיוחד. לבסוף, כשנזכרתי במספר הפעמים בהן היתה גם היא עדה למוגבלות הסבלנות שלי ולהתפוגגות מידותי הנאצלות, נקשתי על הדלת. חברתי המופתעת פתחה - ומיד סקרה במבטה את הבית כדי לאמוד את הנזקים. הילדים פרחו ונעלמו ואנחנו נכנסנו לחדר המגורים. לפתע הופיעה ילדתה בת החמש, אוחזת בידה תמונה. בתמונה מופיעה היא עצמה כתינוקת שמנמנה, מתוקה ועסיסית. היא הושיטה את התמונה לאם המופתעת, שהעלתה על פניה חיוך ענק ומידי.

• נכון שאת כבר לא כועסת, אמא?... תמיד כשאת מסתכלת בתמונות שלנו איך שהיינו תינוקות את נותנת לנו חיבוק ואומרת שאת אוהבת אותנו נורא....

סיפור בלי המשכים

פעם, לפני שהגענו לעולם, ידענו את כל האמת. במעי אמנו דומים היינו לספר תורה שכל פסוקי החיים כתובים בו גלויים ובהירים. ואז, רגע אחד לפני שנולדנו, הכה אותנו מלאך של שכחה. מאז, כמו סבא של רוני, אנחנו מהלכים בעולם הזה, מתבוננים בו, ומנסים כל הזמן להיזכר. מה זה היה? היה כאן משהו ששכחנו! נבטים רכים של זיכרונות בוקעים אלינו מן החושך, מבזיקים להרף, ומאשרים שאכן, יש שורש של חיים במעבה האדמה הכבדה הזאת. יש לנבטים הללו ראשית. אבל כל כך קשה להמתין להם שיצמחו. כל כך קל לעקור אותם בדריסת רגל ולשכוח בכלל שהיו... וכשאנחנו לא זוכרים, אנחנו מתחילים בכל פעם את הסיפור מההתחלה. שוב ושוב כותבים את הפרק הראשון בספר שאין לו רצף ואין לו המשך. סיפור שלא היה ולא הווה. סיפור שאין לו כיוון ואין לו עיקר. סיפור עקר.

ביום בו נברא האדם, נפח בו השם נשמת חיים. מה שנפח – מעצמו נפח. הקב"ה, מקור כל הטוב והשפע, טמן גם בנו את השאיפה להשפיע. את הצורך ליצור להתרחב ולגדול. חז"ל בבראשית רבה (ה', ח') אומרים שהאדם הוא מאד. היצור היחיד בבריאה שיכול להיות "מאוד", לחרוג מגבולות הקיום שלו, להתרחב, זה האדם שנברא בצלם אלוקים. הכוח המשפיע שטבוע בנו שואף כל הזמן לגלות ארצות חדשות ולכבוש אותן. ליצור, לבנות ולהיבנות. אבל הכוח הזה הוא גם מאוד מבלבל. לא תמיד הוא מוליך אותנו אל הארץ אשר אראך. לפעמים אנחנו הולכים לאיבוד... לא תמיד אנחנו זוכרים שהמנוע האדיר הזה ניתן לנו במתנה גמורה, בחמלה רבה, מתוך אמון ואמונה שננהג בו כראוי. בחרתי בעבודה הזאת כי רציתי לתרום ולהשפיע והיתה בי תחושה של שליחות. אז איך קרה שהיא הפכה למקור של כבוד וגאווה? צעקתי בבהלה מהכתם על צווארון החולצה ושכחתי מרגשותיו של הילד הלובש אותה. איך קרה שרצתי כל כך מהר כדי להרעיף טוב וחסד עד שבדרך אבדה לי החמלה? איך התנתקתי ככה מהראשית שלי?

שגיאות ושקרים

הטעיתי, טעיתי ותעתעתי. אני עייפה וצמאה ורחוקה כל כך מהבית. והפחד הזה, הַמִּדְבָּר המפריד ביני לבין המקום אליו רציתי להגיע, משתק כל כך, מקטין ומכווץ כל כך, עד שכמעט כבר אין לי כוח להמשיך לחפש. פעם, מזמן, לפני המון שקרים וטעויות, נפחת בי נשמת חיים. כל כך עמוק היא טמונה, כל כך הרבה שכבות מכסות אותה, ואני לא מצליחה להגיע אליה.

ואז, בבת אחת, נפתח ספר הזיכרון. תרועה, שברים ותקיעה. קול גדול שהולך מקצה ועד לקצה. את כל הכאב והחולשה אנחנו מצמידים לנקודת האַין, אל פִּיַת השופר הקטנה. מתוך המקום הצפוף והמוגף שלנו אנחנו קוראים אליו בצעקה גדולה. מנשמת החיים שהוא נפח בנו אנחנו משיבים לו – משלו. מן המצר קראתי. והוא יענני. הקול הזה של השופר לא יודע לשקר. אין בו מילים או תווים, ואי אפשר להלביש אותו בכוונות. הוא נשימה צלולה ונקיה של הנשמה שקוראת מתוך הבור האפל שלה אל המרחב הפתוח. וכשנפתח הספר - מתגלות כל המילים שכתבנו בו. כל שגיאות הכתיב, ההפרזות המיותרות והמשפטים המזויפים. מצולמים בו כל רגעי המבוכה והשפל. אבל לפני כל אלה, יש בו תמונה אחת של ראשית. תמונה בה אנחנו נקיים, אהובים ורצויים. ברואים בצלם ורוצים רק טוב. תמונה של תינוק טהור שאולי לא יודע ללכת כל כך טוב, אבל רוצה מאוד להגיע.

ביום ההוא יתקע בשופר גדול. כל האובדים ימצאו את עצמם וכל הנידחים ישובו לארץ החיים. כל פעול ידע וכל יצור יזכור וכל הבלבול יתבהר כצהריים. התינוק שהיינו ייפגש עם הקשיש שנהיה, ושניהם יכתבו סיפור רצוף אהבה של אמת.

זכרני נא, אף הפעם הזה, בזיכרון טוב לפניך.