במחשבה תחילה לפרשת ניצבים-וילך: מתי בפעם האחרונה ביקשו מכם מתכון לקוביות קרח?

"אפשר אולי לקבל קוביות קרח?", ביקש האורח בעדינות.

- "לא". 

למראה פניו של האורח המתכווצות במבוכה, הבין המארח שהתגובה הייתה חריפה, והסביר: "זקן השבט - היחיד שידע את המתכון להכנת קוביות קרח - שכח ללמד אותנו אותו לפני שהוא מת"...

* * *

"כי המצווה הזאת אשר אנכי מצווך היום", אומרת התורה בפרשתנו, "לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא".

התורה מפרטת כמה "לא רחוקה היא": "לא בשמים היא לאמור מי יעלה לנו השמימה וייקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה". ואם תאמר שאמנם בשמים היא לא, אבל היא בצד השני של הגלובוס, מתקדמת התורה שלב: "ולא מעבר לים היא לאמור מי יעבור לנו אל עבר הים וייקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה".

מפרש רש"י: "לא בשמים - שאילו הייתה בשמים, היית צריך לעלות אחריה וללומדה".

ריבונו של עולם, התורה רוצה להראות לך כמה המצווה קרובה וכמה היא בהישג יד, כמה "לא רחוקה היא", כיצד למד רש"י לא פחות ולא יותר: "אילו הייתה בשמים - היית צריך לעלות אחריה"?

ונניח שהמצווה הזו הייתה בשמים: למישהו יש מושג איך מגיעים לשם?!...

זה היה נראה אבוד.

הוא עמד סמוך למגדל כשהוא בוהה בייאוש בקירות האבן החלקים. הקירות שהתנשאו לגובה עצום גרמו לו פחד גבהים למרות שעמד על הקרקע היציבה. איך בדיוק הוא אמור להגיע לראש המגדל שבנוי כיציקה אחת, כשאין אפילו דרך להיאחז בזיזים שבין אבני המגדל?!

דבר אחד היה ברור לו: המלך ציווה עליו להגיע לראש המגדל, ואת זה הוא יהיה חייב לבצע. 

אחרי הרהורים רבים הלב שלו נמס. אין מציאות בעולם שהוא יצליח לטפס למעלה. מצד שני, אין מציאות בעולם שציווי המלך לא יקוים. הוא קרס על הרצפה והתלעלע בבכי חסר אונים...

"אפשר לעזור?" הקול שהקפיץ אותו כל כך, עמד בניגוד לעיניים החכמות והטובות שהביעו אהדה.

אין לו מה להפסיד. הוא יספר. "המלך ציווה עלי להגיע לראש המגדל. בדקתי כבר כמה ימים באינספור צורות, והבקשה הזו לא ניתנת ליישום. חיי אינם שווים פרוטה שחוקה", חזר לייבב בקול.

"האם המלך קצב לך זמן או הורה לך באיזו דרך עליך להגיע לראש המגדל?", התעניין הפיקח, "האם הוא אסר עליך לטפס בדרך כלשהי?".

"לא", חנקו הדמעות את מיתרי קולו של האזרח האבוד. "הוא רק הורה לטפס".

"אז מה אתה בוכה, פתי שכמוך", סנט בו הפיקח בחיבה. "לך תאסוף חומרי גלם, תבנה גרם מדרגות לולייני מחוץ למגדל, תעבוד כמה שנים ברצף ובסופן תהיה לך דרך בטוחה ונוחה להגיע לראש המגדל".

למראה פניו המשתאות של האזרח, לחש לו הפיקח בסוד את הנוסחה: "המלך לא הכריח אותך לטפס על הקירות. הוא נתן לך רשות להיות יצירתי. אז לְמה אתה מחכה?".

בספר "מנחה בלולה" לגאון רבי אברהם מנחם רפפורט, ביאר באופן נפלא את כוונתו של רש"י: יוצר האדם - שנתן בקרבו את היצר הרע - יודע מה יהיו התירוצים השכיחים ביותר להתרחק ממצוות התשובה ומלימוד התורה. לפיכך הוא הקדים להם תשובה ברורה והראה שאפילו לו הייתה המצווה הזאת "בשמים" או "מעבר לים" - היה ביכולתנו לקיים אותה.

וזו הקדמת התורה בפנייה אישית לכל אחד: "לא נפלאת היא ממך" - אל תגיד "אני נולדתי אחרת. אני לא בנוי לזה. בטבע שלי - אני לא מסוגל".

זה פשוט לא נכון עובדתית. "ולא רחוקה היא".

* * *

אז איך בעצם עושים את זה?

נכון, יש אניות שנוסעות מעבר אחד של האוקיינוס לעבר השני. יש אפילו חלליות שהיו "שם" וחזרו. הטכנולוגיה הזו מוכיחה שלו היינו נדרשים לעבור את הים או לעלות לשמים, דברים שנדמים לנו מחוץ ליכולת אנוש - כשרוצים ועובדים קשה - מצליחים!

אבל כלי העבודה הם לא מספנות ענק ולא בסיסי נאס"א לשיגור חלליות. אנחנו אפילו לא צריכים להיות יצירתיים ולהביא חומרים מהבית. כל מה שצריך זה "בפיך ובלבבך", רק להתחיל עם הפה - ללמוד תורה, להתפלל אל השם שיעזור לך להצליח לשוב בתשובה, ולב אחד ממוקד, שיודע מה הוא רוצה. שמבקש לעבוד את השם.

"מתכון" פשוט: מתחילים טכנית עם הפה. בהמשך בוזקים קצת לב. זה כל הסיפור.  

פתאום נגלה שאפילו השמים הם לא גבול!