מי אני בכלל? ילד של אלוקים, תינוק קטן של אבא!

ראש השנה מתקרב, ופתאום הכול בקרבנו מתהפך. רק לפני תקופה לא ארוכה סברנו, שאנו יודעים בדיוק איפה אנחנו עומדים. כמה כסף יש לנו, אילו ילדים אנו מגדלים,  כמה אנו מכבדים את הורינו וכמה אנו אהובים אצל שכנינו. הכול היה נהיר וברור. ידוע וסדור.

והנה, זמן קורונה מפחיד ונורא, אנחנו מתכוננים לראש השנה, והבטן מקרקרת, והנשמה זועקת ואנחנו כבר לא בטוחים בכלל בשום דבר.

הקורונה הזו, שהונחתה על ראשנו – גרמה לנו לעצור ולחשוב.

אנחנו כבר לא בטוחים שאנחנו באמת אנחנו, לא בטוחים שהשכנים שלנו הם מה שחשבנו, לא בטוחים שכיבוד ההורים שלנו מרקיע עד הרקיע, ולא יודעים אם הממון שבידינו  אכן בידינו הוא.

איך אפשר להיות בטוחים במשהו?

תעודת ביטוח אפשר לקבל תמורת כסף, אבל תעודת אכזב היא. כי כשצריך ביטוח אמתי לחיים, לא הכסף יביא אותו.

תעודת יושר אפשר לקבל תמורת מעשים, אבל היא נתונה לשינויים. ואת המעשים הבאים שלנו נוכל רק לתכנן, מי יחליט מה באמת יהיה? לא אנחנו.

תעודת ציונים אפשר לקבל תמורת מאמץ, אבל האם די בו, במאמץ, כדי להבטיח את הציונים המצוינים? עכשיו אנחנו נזכרים במקרים שבהם התאמצנו ורצינו משהו בכל מאודנו והוא לא הצליח בידינו.

האם באמת "אם רק נרצה – נצליח"?

* * *

ערב ראש השנה, קולו של השופר הנשמע מדי בוקר כבר פוצע את לבנו, קולות התפילה והסליחות הבוקעים מכל בית שני, מחרידים את נפשנו.

ואנחנו שואלים את עצמנו: האם באמת יש לי כסף? האם הוא שלי? או שאני סתם עני, והכסף רק נמצא בשקי?

האם באמת ילדי מצטיינים בלימודים, או שזה רק נראה כך, והם סתם נכשלים?

האם באמת יש לי שמחה? ואולי נגזר עלי שברגע קט היא תעלם ותיגדע?

האם באמת אני זה אני, או ש... רגע... מי אני בכלל?

ראש השנה הולך ומתקרב, ופתאום הכול בקרבנו מתהפך.

אנחנו מבולבלים, כבר לא יודעים אם אנחנו בעוד רגע עשירים או עניים, אם אנחנו בריאים או חולים, אם אנחנו מצליחים או נכשלים.

לא נותר לנו אלא להיאחז במילים.

במילים הקטנות, הפשוטות, הטהורות, הידועות, האהובות. מילות הסידור והתחינה. במילים שכשהן עולות על דל שפתינו, אנחנו שוכחים מכל מה שבידינו.

באותם רגעים אין לנו כלום, עניים ודלים אנחנו, אומללים ורשים, שדופים ורכוני ראש.

מי אנחנו בכלל?

ואז אנחנו מבינים במלוא ההכרה.

כמה שאנו בריאים ברוך ה', כמה שאנו חזקים, כמה שאנו בעלי ביטחון עצמי, כמה שאנו גדולים, כמה שאנו מצליחים, כמה שאנו דוהרים קדימה וצולחים.

על אף הכול אתה אינך אתה, אני אינני אני. אתה לא ברשות עצמך, אני לא ברשות עצמי.

מי אתה בכלל? מי בכלל אני?

וכל אחד מאתנו מביט בסידור התפילה ופתאום פשוט מבין. מי אני? וכי מה השאלה? אינני עשיר, אינני מוכשר, אינני מצליח, אינני שום דבר.

כאבק פורח וכחלום יעוף, אני עלעל קטן שדוף.

ובין אם אני בן עשר ובין אם בן שמונים שנה, גם אם איש צעיר אנוכי, וגם אם אני כבר סבא, אני בסך הכול תינוק קטנטון, תינוק קטון של אבא.