סיון רהב מאיר: כשהקורונה חשפה את הבעיות האמיתיות שלנו

היום שאחרי. זה מה שצריך להטריד אותנו יותר מכל. אנחנו בשיאם של שני משברים – פוליטי־משפטי ובריאותי־כלכלי. לפעמים נראה שהכל בוער. תוהו ובוהו. הרבה מהבעיות ומהחוליים של ישראל צפים ועולים בשעה הקשה הזאת. השאלה היא איך אנחנו רוצים לצאת מזה, אחרי המבול. אפשר לנקות ולתקן ולשפר, ואפשר לשרוף את המועדון.

ברור למשל שאור השמש חייב לשזוף את הפרקליטות ואת המשטרה. שככל הנראה דברים חמורים מתרחשים בסתר, ואמון הציבור נפגע. איך עושים זאת בחוכמה? איך לא מסיתים נגד כל לובש מדים ועוטה גלימה? ולמה המערכת עצמה מתבצרת ואטומה לביקורת? האם בכיריה לא מבינים שבכך הם רק פוגעים בעצמם?

כך גם במשבר הקורונה: הוא חושף פוליטיקה קטנה בזמן שבו אנו זקוקים לרוח גדולה. הממשלה פשוט לא מצליחה לנהל את האירוע הזה. מה שהתנהל היטב בממשלת מעבר צרה, עם ליצמן ובר סימן טוב, הפך לגמגום מתמשך ומפלג, דווקא תחת הכותרת "ממשלת אחדות". נתניהו דורש ממערכת המשפט שקיפות וחקירה וביקורת עצמית, אך ממעט בכל אלה בעצמו ביחס לקורונה. מיליוני ישראלים מתוסכלים מהחלטות לא מספיק מובנות, ממדיניות לא מספיק ברורה. מה הפלא שכל מגזר מושך את השמיכה לכיוון שלו? איש בהדבקתו יחיה. גם אם הקורונה תיעלם מחר, איך ניראה ביום שאחריה?

שנה חדשה מתחילה בשבת הבאה. זו לא רק הזדמנות לפתוח דף חדש. היהדות דורשת מאיתנו יותר. המשפטן פרופ' ידידיה שטרן כתב פעם על הבשורה של חודש תשרי. בכל ימות השנה, לדבריו, מדינת ישראל מכורה ל"משפטיזציה". הכול נמדד רק לפי החוק: האם זה חוקי או לא חוקי, ואם אדם לא הורשע – אז הוא זכאי לגמרי. "יום כיפור מציב אפשרות אחרת לחלוטין", הוא אומר. "המתפלל לא מנסה לקחת עורך דין טוב ולרמות את השופט, הוא מנסה לקחת אחריות. הוא מנהל בעצמו את משפטו, בחקירה פנימית, אינטנסיבית וכנה".

האם אלה רק קלישאות שיישארו כתובות בדפי מחזור התפילה לימים הנוראים, או שאפשר לחיות לפיהן ולהתחיל תהליך של תיקון וריפוי?

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".