בשנה הזו דווקא השתמשתי, ועוד איך

הרבה בדיחות, הומור וציניות הסתובבו סביב שנת תש"פ: המגיפה, הממשלה, המדינה, הסינים וכד'.

זו אחת הדרכים שלנו לשרוד, לעלות חיוך על הפנים גם במצבים שבא לך לבכות.

איך אומרים? "אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק". כמה שזה נכון...

חלק מ"הפנינים" מוצלחים יותר וחלק פחות, אני מביאה אחד מהם שהכניס בי הרהור לקראת סוף שנה:

השנה האחרונה הייתה שנה "מיוחדת", שנה מאתגרת, שנה מעניינת והיסטורית.

פרוץ המגיפה עולמית שהחלה בסין והתפשטה לכל העולם, פגש כל אחת מאיתנו באיזושהיא צומת.

נתנסינו בנסיונות חדשים, נקלענו למצבים שלא שיערנו שנגיע אליהם ונעמוד בהם.

אם מישהו היה אומר לך בתחילת השנה שלא יהיו לימודים חצי שנה ולא תיהיה עבודה, טיסות יבוטלו וב"ב, אלעד וביתר יהפכו להיות ערים "אדומות", לא היית מאמינה.

אף אחד לא היה מאמין, כולם היו מניפים את ידם בביטול או מסובבים יד על הרקע למשמע חזון כזה.

אבל הנה אנחנו כאן.

השנה הזו הצמיחה בנו הרבה תקוות. היא גם הצמיחה בנו הרבה אכזבות, וללא ספק הצמיחה בנו הרבה אמונה וצפיה לגאולה.

האם גדלנו בעקבות כל זה?

את, כאמא, יכולה בשקט להוסיף את השנה הזו לגיל שלך. ללא ספק השתמש בשנה הזו...

באיזור ערב פסח, כשדיברו על זה שהעולם נעצר, העולם שלך ממש לא נעצר.

העולמות הקטנים שלך בבית היו צריכים אוכל לאכול, בגד ללבוש ותעסוקה, יותר מתמיד.

כל ילד שלך הוא עולם ומלואו ונזקק לתשומת לב ומילה טובה.

ממך נדרשו לא מעט סבלנות, אורך רוח, הרבה יצירתיות ורצון טוב כדי לצלוח את השעות הרבות של ה"ביחד" כדי שיהיה לכולם טוב ונעים "שבת אחים גם יחד".

העולם לא נעצר לרגע בשנת תש"פ. התפקיד של כל אמא ואמא עלה מדרגה.

מצאנו את עצמינו עונות לשאלות של הילדים כשאנו בעצמנו לא יודעות את התשובות המדוייקות, לא יודעות בוודאות מה התוכניות, וממשלת "הרגע האחרון" מכריחה אותנו לחכות לרגע האחרון.

אבל הנה אנחנו כאן.

לקראת הימים האחרונים של השנה, מביטות אל ההשגחה פרטית שלוותה כל אחת ואחת בתוך כל מה שהיה בתש"פ.

האומנם?! האם את השנה הזו אני לא רוצה להוסיף לגיל שלי? האם לא השתמשתי בה?

מאיזה כיוון שאני לא מסתכלת על זה, אני מגיע למסקנה שאת השנה הזו אני דווקא כן רוצה להוסיף לגיל שלי.

בשנה הזו השתמשתי, ועוד איך!

פסי דבלינגר היא מרצה להעצמה אימהית pid38a@gmail.com