כבוד היועץ, תגיד לבעלי שהוא אשם!

שלום וברכה.

אני נשואה כ-16 שנים, והייתי רוצה להתייעץ בנושא התקשורת.

אז ככה: בעלי נוטה להאשים אותי בכל דבר לא טוב שקורה בבית. אם זה משהו שנשבר, אם זה המצב הכלכלי ובכלל, על המצב הלא נעים של האווירה בינינו ובבית.

אני אישה יסודית מאוד, ובדקתי את טענותיו אחת לאחת. השתתפתי בסדנה לנשים בנושא הזוגיות, והעשרתי את עצמי בידע רב על איך צריך להתנהל בית תקין, וכיצד נראית זוגיות מאושרת.

מסקנתי החד משמעית היא כי האשמה אינה בי, וכי אני פועלת ע"פ כל העצות וההמלצות שקיבלתי, ועדיין הוא מאשים...

כיצד ניתן להעביר לו את המסר שהוא האשם במצב, מבלי שאגרום לו להתפרץ ולהיעלב (אני יודעת שהוא אדם פגיע מאוד, ואם אומר לו את האמת – מהר מאוד תיווצר מריבה אדירה)?

תודה רבה.

* * *

שלום רב!

את מתארת מצב לא פשוט, בו האשם אינו מודע לאשמתו, ואף "חוסם" את האפשרות לשיפור ותיקון, ואי אפשר לדבר איתו.

ברצוני להפתיעך: בעלך לא אשם!

רגע, לפני שאת נעלבת, אומר לך: גם את אינך אשמה!

ובשביל להבין מה כן הסיפור כאן, קודם צריך להבין מדוע ה"אשמה" היא לא הסיפור...

ובכן, ישנו הבדל דק בין "אשמה" לבין "לקיחת אחריות".

אשמה, תפקידה להעניש ולהפליל את הנאשם.

לקיחת אחריות, תפקידה להבין מה לא עבד, ומתוך כך לשפר ולתקן.

בחיי זוגיות, אנו רוצים לממש את צרכינו בצורה המקסימלית האפשרית, תוך שילוב סיפוק צרכיו של הצד השני בצורה הטובה ביותר.

מצבים לא נעימים בחיי הנישואין שלנו נוצרים בעקבות כך שאחד מהצדדים (או שניהם) חש כי צרכיו אינם ממומשים, ורגשותיו לא מקבלים מענה הולם, ומתוך כך עולה מצוקה שמתבטאת לעיתים בכעסים ובהטחת האשמות, כאשר ברוב המקרים איננו מודעים למה באמת מציק לנו, ופשוט מוציאים תסכול.

דוגמה לדבר: ברוב המקרים האשמה על דבר "טכני" (מצב כלכלי, חוסר תפקוד, פעולות לא נכונות וכו') לא תיעלם כאשר אותו עניין טכני ייפתר. ההאשמה תעבור לנושא אחר, או לעניין טכני אחר, מה שאומר לנו בעצם: הצד המאשים יכל לחיות בשלוה, לו רק היה מקבל איזה משהו נעלם שאנו לא יודעים מהו, ואז, גם לו יצויר שהיה מפריע לו דבר טכני, הוא היה מדבר על כך באהבה ובכבוד, ובכל מצב לא היה דואג להאשים.

לצורך הדוגמה: אם נוכל להבין כי מה שגורם לבעלך להאשימך ולהקניטך הוא עניין רגשי מסוים, שהוא מרגיש שאינך נותנת לו (מובן שאינני מכירך, וזו דוגמה בלבד!). נניח שהוא מרגיש מבוזה מכך שהלכת לסדנת זוגיות, וכל נשות השכונה ראו אותך. זה מעביר לו מסר שאינך מאמינה לו ולעצותיו מה עליך לעשות, ובמקום זה את הולכת ומקבלת עצות מדמות אחרת. חוץ מזה, הוא חש שבכך את "מספרת" לכולם כי הזוגיות שלך לא מושלמת... וזה מה שגורם לו להיות "קיפוד" עוקצני.

כעת אשאל: מי אשם? האם את אשמה, שהרי "דרכת" על רגשותיו ולא היית מודעת לצרכיו ורצונותיו?

אולי הוא אשם, שהוא לא ידע בשעת מעשה להעביר לך בצורה יפה את תחושותיו, ובמקום זאת הוא עוקץ, מעליב ו"דורס" את רגשותיך?

ושוב, אולי את אשמה בכך שהוא לא חש בטוח מספיק לומר לך מה מפריע לו, בעקבות כך שבעבר הגבת בזלזול לתחושותיו ורצונותיו? רגע, אבל הוא אשם ש...

אין לדבר סוף!

אם אנו עוסקים בהאשמות:

1. לעולם לא נוכל לשפר ולשנות! תמיד נמצא את החסר בזולת, ותמיד נוכל להתנער מאחריות לשינוי.
2. אנו חוטאים לאמת. הטלת אשמה מסירה מהצד המאשים את הצורך בשינוי, ובזוגיות - לעולם זו טעות. התנהגות כל צד מושפעת ישירות מהצד השני, ובשביל להגיע לשינוי, על שני הצדדים להבין מה הכשל במערכת.
3. חוץ מהנ"ל, מוכח בשטח כי תחושת אשמה לא מובילה לשינוי. להיפך, היא מייצרת פחד ורתיעה מעשיה בעתיד, שמא שוב נצא אשמים וניכשל.
4. ברוב המקרים אנו לא מוכנים לקבל אשמה (ובצדק), ובמקום זאת מגנים על עצמנו במתקפה נגדית אשר לא תורמת לאווירה...

אבל אנחנו יכולים לקחת אחריות: אם אנחנו מבינים כי כולנו בני אדם עם רגשות, צרכים וחסרונות, נוכל להבין כי חיי נישואין הם ריקוד של שנינו. אנחנו מגיבים במעגלים זה לזו, ושנינו שותפים ליצירת אווירה, בין אם חיובית ובין אם פחות...

במקום להאשים ולהתנער מאחריות, נוכל אדרבה, לקחת אותה בשתי ידיים, לגשת לצד השני ולנסות להבין יחד איתו מה מפריע, כיצד אני מעביר/ה מסר לא נכון? מדוע הוא מאשים אף על פי שאני לא אשמה? אולי מסתתר כאן משהו אחר?

אני אשם? לא! אני פועל על פי הרגשתי ותחושתי, ואני אדם עם חסרונות. פנה ליוצרי שעשאני...

אני יכול לשפר? ודאי! אני יכול להבין מה מציק לזולת ולי, ולפעול בתיאום כך ששנינו נצא מרוצים.

וכיצד הצד שכנגד יבין שגם הוא גם צריך לקחת אחריות?

אם פשוט לא נאשים, אלא נדבר על מצוקותינו ותחושותינו האישיות. מפנה אותך למאמר "האם אוכל לשנות את בעלי ולגרום לו לעזור לי יותר", המדבר על ההבדל התהומי בין ביקורת למשוב שלילי.

כאשר הצד שכנגד ייחשף למצוקתך מבלי שיחוש מואשם, הוא יתגייס בשמחה לעזרה...

בהצלחה רבה!

* * *

העלאת הנושא גרמה לי להבין יותר את המילים "אשמנו, בגדנו", אשר בימים אלה של חודש הרחמים והסליחות משמעותיות כל כך.

שמתם לב פעם מדוע אנו אומרים בלשון עבר "אשמנו"? מדוע לא "אשמים אנחנו" (הגם שיש נוסח בווידוי "אבל אשמים אנחנו", הוא מורכב על ה"אשמנו" שבעבר)?

ובכלל, אם זה נכון שאין לנו להאשים, מדוע איננו אומרים בווידוי "אחראים אנחנו"?

התשובה לכך מורכבת משני חלקים:

א) בשונה מזוגיות, בה שני הצדדים אחראים, אנו עוסקים בקשר שלנו מול הקב"ה, שהוא תכלית השלימות, וודאי שהאחריות הבלעדית לחטאינו מוטלת על כתפינו. אחריות זו יכולה לקבל את התואר "אשמה", כיוון שאנו יודעים בבירור מה הוא רוצה מאיתנו, ובכל זאת פעלנו שלא כשורה, ואין לנו יכולת לומר: "אבל הוא צריך להתחשב בצרכים הרגשיים שלי", שהרי הוא תכלית ההתחשבות ויודע בדיוק מה טוב לנו, ואם הוא מצווה אותנו להתנהג בצורה מסוימת, א"כ ציוויים אלו מתחשבים בוודאות ומתאימים לצרכינו, ובכל זאת "אשמנו".

ב) אנו יכולים לומר "אשמנו" בגלל שזה בלשון עבר! כפי שאומר הרמב"ם, שתשובה מורכבת מחרטה על העבר, וקבלה לעתיד. וכיוון שאנו מקבלים לעתיד, עומדים כעת במקום של תשובה וכבר יצאנו מאותה התנהגות של "אשמים", קבלת האשמה כבר לא תגרום לנו לרפיון ידיים ולהתבססות במקום!

אם אנו מתבוססים במקום, אין לנו אפשרות לומר "אשמנו" בלשון עבר, ואם כן אין לנו לומר את הווידוי! הקב"ה אינו חפץ שנאמר "אשמים", אלא "אשמנו".

יהי רצון שנזכה לצאת מהמקום של האשמה אל מקום של קבלת אחריות, והאשמה תישאר אך עניין שהיה בעבר ואיננו עוד...

שנה טובה!

מוגש כחומר למחשבה.

פינחס הירש הוא יועץ זוגי. pini41133@gmail.com