"למחוק כל סממן"; מאיר ברוק חושף את הקשר היהודי החשאי בין ישראל, אירן ואזרבייג’ן

נעים להכיר

"מאיר ברוק, 43, מתגורר באלעד, נשוי ואב לשמונה, יבואן חומרי גלם לתעשיית האופנה, מלחין, זמר ומעבד".

צליל מכוון

"נולדתי וגדלתי בראשון לציון, להורים מתחזקים. למדתי בתלמוד תורה, ותמיד אהבתי מוסיקה. הייתי מתופף בבית על כל מה שרק אפשר, ושר. בילדותי שמעתי בעיקר את אברהם פריד ומרדכי בן דוד, ולפעמים היו זולגות לי דמעות בעת ההאזנה. אחרי כמה שנים פרץ דדי גראוכר, שהיה יותר רוקיסט עם קול יותר מתריס – וגם אליו ממש התחברתי.

"לעומת זאת, את הגיטרה גיליתי רק בגיל 17. לישיבה בה למדתי הגיע בחור שלא הכרתי, עולה חדש מרוסיה. הוא לא ידע מילה בעברית, אני לא ידעתי רוסית, אבל יום אחד שמעתי צלילים מהחדר שלו, ונכנסתי. ראיתי שהוא מנגן, ומאותו רגע נהיינו החברים הכי טובים. לא יכולנו לדבר, אבל פשוט ניגנו ביחד".

נביא מקרבך

"אחד הרבנים שהכי השפיעו עלי היה הרבי מלובביץ', כל שליחות שעשיתי בחיי היא שליחות שלו, אני רואה את עצמי לגמרי שליח חב"ד, והפעם הראשונה בה נסעתי אליו הייתה בגיל 14. וכן, עד היום זכורים לי כמה דברים מאוד חזקים ממנו. בכל יום ראשון הייתה חלוקת דולרים אצל הרבי, מאוד התרגשתי להיות שם כי זו הייתה חלוקת הדולרים הראשונה שהשתתפתי בה, חיכיתי שעות בתור, וכשהגעתי אליו אמרתי לו ששלשום היה לי יום הולדת. הרבי ענה לי: 'ברכה והצלחה', ומיד דחפו אותי הלאה, ולא הבנתי למה הרבי לא התייחס לכך שיש לי יום הולדת.

"מעבר לזה, קול נוסף בתוכי אמר 'הגעת עד ניו יורק, התאמצת, והרבי לא התייחס למה שאמרת', והרגשתי כעס. כל זה לקח שניות ספורות, ולפני שהגעתי לפתח היציאה מישהו דפק לי על הכתף. הסתובבתי בכעס, וראיתי שהוא מצביע על הרבי, שסימן לי עם היד לבוא אליו. חזרתי לרבי, הוא נתן לי דולר נוסף, ואמר לי: "שנת ברכה, שנת הצלחה'".

(צילום: יניב סירי)

בתוך נייר עיתון

"בישיבה, בין השאר, למדתי גם שחיטה. היה בזמנו ביקוש מאוד גדול לשוחטים, כי בשנים ההן, במיוחד במרכז אסיה, היה מחסור גדול של בשר כשר. נסענו להמון ערים מיוחדות - טשקנט, סמרקנד, בישקק, ועוד. במהלך המסע בין הקהילות השונות הכרנו בין היתר את הקהילה הבוכרית וזה היה מרתק. אחר כך נסעתי לסיביר, ואז למוסקבה. משם המשכתי לקהילות היהודיות באוקראינה, ואז יצאתי למסע שבו התפקיד שלי היה להגיע לקהילות נידחות, לאסוף את היהודים, ולהראות להם מה זה יהדות מחייכת. ניגנתי להם בגיטרה ושרתי שירים, כמובן שגם חיזקתי אותם בדברי תורה, וזה היה מסע מדהים. פגשתי המון יהודים תמימים שכל כך רצו להיות קשורים ליהדות, אבל לא ידעו איך.

"במקומות מסוימים בהם הייתי, נתקלתי ממש בדברים הזויים. למשל בעיר קרבגרד, פתאום הבנתי שהם משכירים את בניין בית הכנסת שלהם בימי ראשון לכנסייה המקומית. זה היה ממש בהשגחה פרטית. הגעתי למקום, ראיתי בצד רהיטים מסודרים בפינה, מכוסים בבד, וכשהורדתי את הבד ראיתי צלב. שאלתי מה זה עושה פה, הם הסבירו לי, ואחרי שהסברתי להם שזה אסור - הם עצרו מיידית את ההשכרה. אותם יהודים לא ידעו להתפלל, אז בשבתות הם היו מתאספים יחד, ומקריאים ידיעות מהעיתון שקשורות לישראל. הם הזמינו אותי לתפילה, ופתאום אני רואה שזה מה שהם עושים. היום ברוך ה' יש להם כבר רב ומוסדות בקהילה".

מענה לחינוך יהודי

"אחרי המסע חזרתי לארץ, התגייסתי, ובסוף השירות הצבאי ידעתי שאני רוצה לצאת לשליחות. חיפשתי מקום דובר רוסית - כי כבר ידעתי את השפה, מקום עם הרבה יהודים, מקום חם - כי אשתי סובלת מקור, ומקום שעדיין אין שם שליח של חב"ד. בסופו של דבר מצאתי את אזרבייג'ן, מדינה שגרים בה 30 אלף יהודים דוברי רוסית, ללא רב, ומזג האויר בה חם יחסית לרוסיה ואוקראינה. כבר בפעם הראשונה שהגעתי לאזרבייג'ן נהג המונית עבד עלי, לקח לי 100 דולר על נסיעה מהשדה למלון במרכז העיר. הטענה שלו היתה שהדלק יקר, ומה שמצחיק הוא שאזרבייג'ן היא מעצמה של נפט.

"גרנו שם כמה שנים. ניסינו לעשות מה שיכולנו, אבל עדיין לא הצלחנו לתת מענה למי שרצה חינוך יהודי. בזמנו קרן 'אור אבנר', הקרן על שם אביו של לב לבייב הייתה מממנת את החינוך היהודי בחבר העמים, אז יצרתי איתם קשר - והם ממש התלהבו לפתוח בית ספר יהודי באזרבייג'ן, שהיא כידוע מדינה מוסלמית. הלכתי למשרד החינוך האזרי, והסתבר לי שאין תקדים לפתיחת בית ספר פרטי בכל שטח המדינה, חוץ משגרירויות, ולכן הם שלחו אותי למשרד המשפטים. משרד המשפטים שלח אותנו שוב למשרד חינוך, וחוזר חלילה. שניהם נתנו לנו את ההרגשה שממש אתה עוד שנייה נקבל את הרישיון, שהם מאוד בעד, אבל כלום לא קרה".

'פרסונה נון גרטה'

"בתקופה הזו כבר קיבלתי מימון לפתיחת בית הספר, אבל עדיין לא היה לי רישיון מהרשויות האזריים לפתיחה. בשלב מסוים החלטתי שאני פשוט פותח, גם בלי רישיון, כי ממילא הרישיון יגיע בקרוב. שמרתי את זה בסוד, רק הקרן ידעה מזה, ויום אחד פשוט פתחתי בית ספר ל-80 ילדים יהודים, שלוש קומות באמצע שכונה מרכזית, עם שלט גדול ושומר.

"תוך זמן קצר הגיעו פקחים של משרד החינוך, אז אמרתי להם שאני במגעים עם משרד המשפטים. אחרי כמה זמן הגיעו ממשרד המשפטים, אז אמרתי להם שאני במגעים עם משרד החינוך. יום אחד הגיעו אנשים משני המשרדים יחד, אז אמרתי להם שאני במגעים לקבלת רישיון מסגן ראש הממשלה, מה שבאמת היה נכון. ובכן, אם כולם רצו לתת, למה לא קיבלנו? התשובה היא שמדובר במדינה שאינה אנטישמית כלל, היא אוהבת יהודים ומכבדת אותם בצורה בלתי רגילה , אבל אף אחד במדינה לא יכול להרים יד או רגל מבלי שהנשיא יתן לו רשות. הנשיא, מר גידר אלייב, היה חולה באותה תקופה, אושפז בתורכיה, ולכן הנושא התעכב.

"בשלב מסוים הסיפור תסס עוד ועוד, פתרון לא נמצא באופק, והדברים התחילו להסתבך. קיבלתי מסר מהשגרירות הישראלית באזרבייג'ן שהרשויות שם רוצות להכריז עלי עכל 'פרסונה נון גרטה', אישיות בלתי רצויה. הבנתי שזה כבר לא צחוק, ופניתי ללב לבייב, ראש הקרן, דרך הרב בערל לאזר - הרב הראשי של רוסיה. ברוך ה', בעזרת הקשרים שלהם הם הצליחו לקיים פגישה עם הנשיא, שבדיוק חזר מתורכיה.

"בפגישה הנשיא שאל מה מטרת הפגישה, והם נתנו לי את רשות הדיבור. סיפרתי לנשיא את בקשתינו ואת השתלשלות העניינים. הנשיא שאל האם הלכתי בצינורות המקובלים ולא הצלחתי לקבל את מבוקשי, ועניתי שכן. לפתע הרים הנשיא את קולו ואמר: 'תנו ליהודים לחיות בשקט. יהודי אזרבייג'ן צריכים לחיות בביטחון ובשלווה'. כ-40 דקות לאחר הפגישה, הרישיון, בחתימת משרדי החינוך והמשפטים, היה על השולחן שלי. שלושה שבועות לאחר מכן נשיא אזרבייג'ן נפטר, וזו היתה אחת הפגישות האחרונות שלו. אולי ממש האחרונה".

לולבים מטהרן

"בנוסף לכל זאת, היה לי קשר מיוחד עם יהודי איראן. יהודי איראן מסתובבים יחסית הרבה באזרבייג'ן, חלקם למטרות עסקים וחלקם עוברים באזרבייג'ן בדרכם למקומות אחרים. איראן חולקת גבול עם אזרבייג'ן, ואין צורך בדרכון במעבר בין שתי המדיניות. כך לפחות היה לפני עשר שנים.

"מול הבית שלנו הייתה תחנה של קו האוטובוס שהיה נוסע מבאקו לטהרן, ומטהרן לבאקו. במהלך השנים הכרתי כמה מנציגי הקהילה היהודית בטהרן. הרבה פעמים שאלתי אותם איך אפשר לעזור להם, ותודה לאל לא פעם אכן סייענו להם. בהזדמנויות שונות שלחתי להם מצות, אתרוגים, מיץ ענבים ותשמישי קדושה שונים. כמובן שהיינו חייבים למחוק כל סממן שיזכיר את ישראל. בתמורה, אגב, הם פעם שלחו לנו לולבים, בשנה אחת שבה נתקענו בלי".

אחרי כל השנים

"אחרי לא מעט שנים בשליחות באזרבייג'ן, החלטנו לחזור לישראל. אחד הילדים שלנו הוא מה שנקרא 'על הרצף', ולא מצאנו שם מסגרת מתאימה עבורו. לצערי, החזרה לארץ הייתה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. יום אחד אתה נפגש עם נשיא מדינת ישראל בשליחות מדהימה בחו"ל, ויום אחר כך אתה עובד בארץ בתור משגיח כשרות, ומקבל שכר מינימום. יום אחד כותבים על ההצלחה שלך בכל העיתונים, ויום לאחר מכן אתה מגיע לבית הכנסת, כולם שואלים בהערצה מה אתה עושה עכשיו, ואתה לא יכול לספק את הסחורה.

"זו הרגשה נוראה. במשך כמה שנים לא הלכתי לבית הכנסת, כי פחדתי שאנשים ישאלו אותי במה אני עובד. נעזרתי באנשי מקצוע, פתחתי איתם דברים, ולהפתעתי, אחרי כמה שנים, נכנסתי לבית הכנסת, ואף אחד לא פנה אלי. כנראה לאנשים יש אינטואיציה מתי אפשר לשאול, ומתי זה לא לעניין".

(צילום: ישראל בליזובקי)

'ושקט העולם'

"אחרי כמה שנים הדברים בארץ הסתדרו, ברוך ה' אני עוסק כעת ביבוא של חומרי גלם לתחום האופנה בארץ, ובתוך כך עדיין רואה במוסיקה שלי סוג של שליחות. אני רוצה לתת ליהודים קרובים או רחוקים טעימה של יהדות מחייכת ומקרבת. כואב לי מאוד, ברמה הכי עמוקה שיש, מכך שאנשים מקטלגים אנשים אחרים לפי קטגוריות, והרבה פעמים זה עובד על הכללות שגויות. אני חרדי שומר תורה ומצוות, ויחד עם זאת עדיין יכול לעניין יהודים שאינם שומרים תורה ומצוות, להתחבר איתם ואליהם, והכל מתוך אהבה, נעם וכיף.

"המופע שאני עובד עליו עכשיו, בא לתת בדיוק את הדבר הזה, ומשלב שתי אהבות שלי - סיפורי חסידים ושירים. אני מאמין שכל יהודי יכול להתחבר לשני הדברים הללו. אחד מהאנשים שהיו בהופעה שלי אמר לי שלא היה לו מושג כמה מרתק יכול להיות סיפור חסידי. השיר 'ושקט העולם', שהוצאתי לאחרונה בעקבות מגיפת הקורונה, נותן שני מבטים על תקופתנו – מבט אחד על כך שהכל סגור ועצוב, ומבט שני על כך שהעולם עושה ריסטארט למערכת, ושגם לו מגיעה שבת. שבת זו גאולה, ואני מאמין, מקווה ומרגיש שהיא קרובה מתמיד".