רותי טוויל ממקסיקו סיטי: "מפעם לפעם נשמעת אזעקה, וכולם רצים החוצה במהירות"

האם יש סיבה מיוחדת למגורים שלך במקום זה?

"השליחות בדרם אמריקה התחילה אצלנו במשפחה עוד לפני שנולדתי... אבי ז"ל היה מקורב למרן סטייפלר הקדוש, ובשליחותו הגיעו הוריי כזוג צעיר לאורוגוואי. אני, הבכורה, נולדתי באורוגוואי, וחצי שנה אחר כך הוריי עברו לארגנטינה. הם גרים בה עד היום, ברוך ה'. נישאתי בארגנטינה לבעלי, אך לאחר החתונה בעלי ביקש לחזור לארץ וללמוד בישיבת סלבודקה, בה למד כבחור. שמחתי על הזכות וההזדמנות, ואנחנו עלינו לארץ ישראל. במשך ארבע עשרה שנה חיינו בארץ הקודש, בבני ברק.

"ביום בהיר בקשו לפתוח כולל בקהילת מקסיקו, ואנשי הקהילה הציעו לבעלי להיות ראש הכולל במקום. בעלי התייעץ עם ראש הישיבה בסלבודקה, הגאון הרב משה הלל הירש, ובברכתו קמנו ונסענו למקסיקו. בעלי פתח כאן כולל על שם מרן הרב שך זצ"ל, ומאז, כבר שבע עשרה שנה שאנחנו גרים במקסיקו סיטי".

האם יש קהילה יהודית במקום?

"במקסיקו יש כחמישים אלף יהודים, מתוכם כעשרים אלף חרדים. הם נמנים על קהילות גדולות ומגוונות. כאן במקסיקו סיטי יש שתי קהילות חרדיות מרכזיות: 'ארם צובא' ו'כתר תורה'. שתיהן קהילות נכבדות וגדולות, עם אברכים רציניים שלומדים בכולל, ובחורי ישיבה שמגיעים לארץ ישראל לישיבות מעולות כמו ישיבת סלבודקה, ישיבת 'בית מתתיהו', ישיבת חברון ועוד. יש כאן גם קהילות דתיות כמו 'מגן דוד', ועוד".

אלו מוסדות חינוך יש אצלכם?

"לשתי הקהילות החרדיות יש מוסדות חינוך מגילאי גן ועד לבגרות: גנים, בתי ספר וישיבות. לאחר הלימוד בישיבה קטנה, בדרך כלל רוב הבחורים ממשיכים לארץ ישראל לישיבות הגדולות, וברוך ה', הם מתמודדים היטב לצד בחורי הישיבות הישראליים. הבנות, גם הן, לאחר הלימודים בתיכון, נוסעות ללמוד בסמינר בארץ ישראל. אומנם הרמה הלימודית כאן יותר נמוכה, וגם לבנות הקהילה יש פחות אתגר להמשיך לעבוד אחרי החתונה, ובכל זאת הן משתלבות עם בנות בית יעקב בהצלחה ולומדות היטב. אישית, כמורה בסמינר אני מלאת התפעלות מהרמה ההשקפתית והמוסרית של תלמידותיי".

והיכן ילדייך לומדים?

"שני הבנים הגדולים שלי כבר נשואים והם אברכים כאן במקסיקו. אחריהם יש לי שתי בנות שכיום נשואות לאברכים ומתגוררות בירושלים, והן אימהות לחמישה וארבעה ילדים בלי עין הרע. אחריהן יש לנו חמישה בנים רצופים. אני קוראת להם 'החמישייה'. שני הגדולים בחמישה כבר נשואים, הראשון שבהם גר בבית וגן בירושלים, והשני מתגורר לידינו. השלישי שבחמישייה לומד בארץ ישראל בישיבת 'בית מתתיהו'. הרביעי לומד בלייקווד, ניו יורק, בישיבה של הרב קוטלר, והחמישי הגיע לארץ לפני כמה שבועות ולומד בישיבת חברון. אחריהם יש לי שתי בנות שלומדות כאן בסמינר, ואחריהן ילד בן שתים עשרה שלומד בבית הספר. והקטנה שלי, בת הזקונים החמודה שעלתה השנה לכיתה א' בבית הספר החרדי כאן בקהילה".

מהו סדר היום שלך?

"בימי השגרה שלפני הקורונה, הייתי יוצאת לעבודה בבוקר, לאחר שילדיי יצאו ללימודים, ומתחילה ללמד בדיוק ב-8:45. כמורה בסמינר המערכת שלי משתנה בין הימים, אבל לרוב, בערך ב-11:30 אני מסיימת ללמד ויוצאת לקניות וסידורים נחוצים. כשעה אחר כך אני מגיעה הביתה ומתחילה לבשל. בשעה 13:20 חוזרת הקטנה שלי מהגן, ואני יורדת לחכות להסעה שלה. אם נהג ההסעה מגיע לרחוב ולא רואה שמישהו מחכה לילדה, הוא אפילו לא צופר לאות אזהרה אלא ממשיך ונוסע אל הגן ומוריד אותה שם בחזרה. ואז האימא צריכה לנסוע בעצמה אל בית הספר כדי להחזיר את הילדה, וזה כבר 'סיפור מההפטרה'... זה לא עונש, אלא תוצאה ישירה של זהירות: כאן במקסיקו אסור להשאיר את הילדים לבד ברחוב. לכל היותר, אפשר לבקש מהעוזרת שתחכה לילדה, אך אני לא רוצה שהגויה תקבל את פניה של ילדתי ומקפידה לעשות זאת בעצמי במידת האפשר. הקטנה שלי אוכלת ראשונה את ארוחת הצהרים, ומאז מתחיל 'מצעד' החוזרים לארוחת הצהרים: בשעה 14:00 מגיע הבן שלי מהישיבה ואני מגישה לו את מנתו ואנו מפטפטים מעט. בשעה 14:30 חוזר בעלי מהכולל, ואנו אוכלים יחד ופונים לנוח לחצי שעה. בשעה 16:00 חוזרות הבנות מהסמינר, וגם הבן הצעיר שלי מבית הספר. רק אז אני מסיימת את הגשת הארוחה המתפרשת על פני שלוש שעות.

וגם זה קורה במקסיקו ילדה מקסיקנית מקבצת נדבות

"בשעות אחר הצהרים הילדים מכינים שיעורי בית ומשחקים. לעתים קרובות אני יוצאת לביתו של בני הנשוי כדי לעזור לכלתי בטיפול בילדים. לפני חודשיים נולדו להם תאומים, וזו הייתה הפתעה ושמחה מיוחדת עד אין קץ. מאז שהם נולדו אני משתדלת ללכת ולעזור לה בטיפול בהם ובמקלחות שלהם. האמת היא, שיש לה מטפלת קבועה שגם ישנה אצלה בבית, אולם אני אוהבת את הטיפול בתאומים ולא מוותרת על העזרה ועל החוויה המרגשת.

"פעמיים בשבוע אני לוקחת את הילדים שלי לבריכה. פה במקסיקו שחייה היא חובה לכל ילד, כמעט כמו לימודים בבית ספר. אנו יוצאים ב-17:30 ושוהים בבריכה עד 19:30. אני גם מאכילה שם את הקטנים ארוחת ערב והם מתקלחים, וכשאנו חוזרים הביתה ב-20:00 הם מיד הולכים לישון עייפים ומרוצים. בשעות הערב אני מכינה שיעורים ליום המחר ומטפלת במשימות שונות.

"ביום שלישי אני לא מלמדת בסמינר, אלא מוסרת הרצאה לנשים, ולאחר מכן אני נוסעת לעיר הסמוכה ומוסרת בה הרצאה נוספת, אף היא לנשים. רק באחת וחצי אני מסיימת וחוזרת הביתה. ביום זה אין לי בררה ואני נאלצת לבקש מהעוזרת הגויה לחכות לילדתי החוזרת מהגן.

"ביום שלישי, שהוא גם החופשי שלי מהעבודה בסמינר, יש לי שינוי נוסף בסדר היום: בקהילה כאן נהוג כי פעם בשבוע האימא מזמינה את כל ילדיה הנשואים לארוחת צהרים. אצלי המפגש המשפחתי השבועי נערך ביום שלישי. מיד כשאני חוזרת מההרצאות אני נכנסת למטבח ומתחילה להכין ארוחת צהרים עשירה לחמישה עשר עד עשרים אנשים. בשעה 15:00 הנשואים מגיעים בזה אחר זה, והחגיגה מתחילה...

"אגב, את כל מטלות הבית השוטפות כמו ניקיון וכביסות מבצעות העוזרות. כאן במקסיקו העוזרות הן חלק בלתי נפרד מהחיים. בכל בית, ללא יוצא מן הכלל, יש חדר המיועד לעוזרות שגרות בתוך הבית ועוזרות בכל הדרוש. גם לי יש שתי עוזרות צמודות שעוזרות לי בניקיונות וגם בבישול ובקניות, אך אני לא מוכנה שהן יטפלו בילדים. הן גרות אצלנו בחדר מיועד להן בקומה למעלה ומסייעות מאד בהתנהלות היומיומית. ועם זאת, אי אפשר לומר שהנשים כאן משתעממות. הטיפול בילדים ובבית מקיף את כל שעות היום, ברוך ה'.

בבית הנופש בקוארנבקה cuernavaca

"אין ספק, שסדר היום של הנשים במקסיקו שונה מעט מסדר יום של אישה בישראל. רוב הנשים בקהילה לא עובדות, ויש הרבה עזרה. בין לבין, הנשים מארגנות מסיבות משפחתיות ושמחות פרטיות מעניינות כמו בלידת בת שאז נערכת חגיגה שלמה, כמעט כמו ברית. גם מפגשים ידידותיים נפוצים כאן למדי. בנות שלמדו יחד בכיתה נוהגות להיפגש מדי שנה אפילו עד הזקנה".

האם יש שינויים בסדר היום שלך בגלל הקורונה ? ומה המצב עם הקורונה אצלכם?

"עוד לפני פסח הכריזו כאן על הסגר. כל העסקים והחנויות היו סגורים ומסוגרים, חוץ מחנויות של מזון. הרחובות היו ריקים מאדם. במשך שלושה חודשים וחצי היינו סגורים כך בבתים. אולם הלימודים לא התבטלו למשך זמן כה רב: מיד אחרי פסח התחילו הלימודים בטלפון או ב-ZOOM. הילדים ישבו ולמדו עם סדר יום רגיל: בני הגדול שלומד בישיבת לייקווד בניו יורק, למד עם החברותות שלו שלושה סדרים מלאים כאילו הוא בישיבה. הבנות למדו עם המורות, מילאו מבחנים וגמרו את השנה כראוי. זה היה דבר נפלא ביותר, ממש נס: כולם למדו כאילו הכול כרגיל. גם אני עבדתי ולימדתי את תלמידותיי את כל השיעורים הרגילים והכול דרך ZOOM. ברוך ה', גם בעלי למד עם האברכים בכולל לימוד מלא עד לבין הזמנים הקבוע.

"בתחילת התפרצות הקורונה היה פחד גדול מאד מהידבקות. גם עכשיו, בתי הספר עדיין סגורים ולומדים רק דרך ZOOM.  רק לפני כחודשיים התירו לבעלי החנויות לפתוח מחדש את החנויות והעסקים. כעת הכול פתוח, אך בזהירות גדולה: כולם לובשים מסכות, כמובן. בכל חנות שאנו נכנסים מודדים לנו מיד חום, מנקים לנו את הנעלים, שמים לנו אלכוג'ל בידיים ואלכוהול על הידיות של עגלת הקניות. כך כל העסקים פתוחים לרווחה, תוך כדי שמירה על ההנחיות. אין קנסות למי שלא שומר. ברחוב כל אחד יכול לעשות וללכת כפי רצונו, אולם בתוך החנויות חובה לעטות מסכה. יש כאן נדבקים מהקורונה, ויש גם נפטר אחד מהקהילה, לדאבוננו הרב. לפי המספרים הרשמיים ישנם 9 נפטרים מהקהילה, אך אנו לא באמת יודעים ממה הם נפטרו, אם מקורונה או לא, ורק הקב"ה יודע. אבל ההרגל עושה את שלו. הפחד ירד מעט ואנו מנסים להמשיך את השגרה החדשה הזו".

צורת לימודים חדשה במקסיקו בזום מכיתה א'

מתי את מתחילה להתכונן לשבת?

"מיום ראשון בשבוע אני מתחילה להתכונן לשבת. זהו יום חופש כללי, ואין בו כמעט תנועה בכבישים, כך שאני מנצלת אותו לעריכת הקניות. ביום רביעי אני אופה חלות, ביום חמישי מבשלת לשבת, עורכת שולחן שבת יפה, עם פרחים ומפיונים, ומשתדלת לסיים הכול לפני יום ששי. ביום ששי, כשעה לפני כניסת השבת, אנו נוהגים לערוך 'שבת פארטי' - מסיבה קטנה של קבלת שבת, עם ממתקים על השולחן. כך, הילדים מזדרזים להתלבש ולהתארגן שעה לפני שבת, כדי לא להפסיד את הממתקים של ה'שבת פארטי'".

שולחן השבת

איך מתכוננים אצלכם לחגים הקרובים?

"לגבי התפילות, שום דבר עוד לא ידוע. ה' יעזור שנזכה להתפלל במניין. אני לא יכולה לוותר על התפילות של הימים נוראים בציבור. לסוכות כבר התחלנו להתכונן באופן מעשי: יש לנו מקום בבית לסוכה גדולה עם הרבה אורחים, ולפני כשבוע התחלנו לבנות אותה. ברחוב הגויי מסביב אין אווירה של ערב חג. רק בחג הסוכות אני יכולה לראות כמה יהודים שהולכים עם ארבעה מינים, אבל זה לא כמו בני ברק... לעומת זאת, בתוך הבתים יש כמובן תכונה רבה וציפייה, סוכות הוא חג נפלא ביותר, והאווירה קסומה וחגיגית מאד".

הסוכה של משפחת טוויל בשנה שעברה

מה מזג האוויר עכשיו אצלכם?

"כעת מזג האוויר כאן יפה עד בינוני. חורף אצלנו, אבל לא מאד קר. ובכלל, מזג אוויר כאן הוא נעים מאד. כמעט ואין טמפרטורות קיצוניות. גם בקיץ כשחם יותר, אנו לא סובלים מהחום וכמעט לא מרגישים אותו, בגלל שאין כאן הרבה לחות".

מה המצב הפוליטי אצלכם?

"המצב של הממשלה המקומית לא כל כך מעסיקים אותנו, האנשים בקהילה. זה לא כמו בישראל שהציבור מתעניין ומעורב בפוליטיקה. כאן אנו זוכרים שהם גויים ואנו יהודים, ואיננו מתעניינים במהלכים שלהם. אנו ממילא רק בידיים של ריבונו של עולם".

האם אתם חשים באנטישמיות?

"היהודים חיים כאן בשלווה, ברוך ה', ואין אנטישמיות כלל. יש הבדל מוחלט בין הגויים ליהודים, אך לא בשנאה. ברוך ה', אפשר לראות ברחוב יהודים חרדים לבושים כמו בני תורה, עם חליפה וכובע, והולכים בלי שום פחד. עד כדי כך שהעוזרות ישנות אצל הרבה בתים, ועוזרות בגידול הילדים ללא חשש. כללית, החיים כאן רגועים ושלווים ברוך ה'. לדעתי, זה תלוי באדמה ובאוויר. האוויר של ארץ ישראל מחכים וממריץ, והחיים סוערים, מעניינים ומאתגרים. האוויר של מקסיקו והאדמה שלה אין להם כל כך אנרגיות. הכול רגוע ונינוח, ואולי קצת פחות מאתגר ופחות מפותח. הפוטנציאל כאן פחות בא לידי שימוש, כי הכול נוח. אפילו החוכמה 'רגועה', הייתי אומרת".

מוצר שאין להשיג אצלכם?

"יש לנו את כל מוצרי המזון הנצרכים בכשרות מצוינת. מ'השטויות' (ובמילים אחרות: ממתקים וחטיפים...) יש רק מעט סוגים. הבנות שלי טוענות שחסרים כאן שני מוצרים 'חשובים': תבלין לפיצה ותבלין גריל דג".

האם את מתגעגעת לארץ?

"אני מתגעגעת לארץ הקודש מאד מאד. ברגע שייגמר המצב של הקורונה בס"ד, אנו נבוא לארץ להתפלל בכותל המערבי".

סיפור שיכול לקרות רק אצלכם.

"אנו מתמודדים פה עם הרבה רעידות אדמה. מפעם לפעם נשמעת אזעקה וכששומעים אותה כולם חייבים לרדת לרחובות במהירות רבה. הרעידות האלו הפכו להיות חלק מהחיים שלנו, לצערנו, וכולם רגילים לכך. לפני כחודשיים הייתה כאן רעידת אדמה חזקה. אחת מבנותיי הנשואות מתגוררת בקומה שלוש עשרה, והרעידה הייתה כל כך חזקה ומפחידה, שהיא כבר אמרה 'שמע ישראל'. היא חשבה שעוד רגע הבניין קורס. לעומתה, אני מתגוררת בקומת קרקע ופחות הרגשתי את הרעידה. ברוך ה' לא היו נזקים מהרעידה ההיא".