ראש השנה

כולנו צריכים לפתח יראה מיום הדין בשלב מוקדם, כי הפחד - נותן חיים!

מדוע לא חששו הגויים לסחור עם יהודי קלם בחודש אלול, מי דופק חזק יותר על הדלת והאם אנחנו כמו סוחר, כמו עגלון או כמו... סוס?

(צילום: shutterstock)(צילום: shutterstock)
אא

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם" (כ"ט, ט').

כולנו נצבים בימים אלו לפני ה' אלוקינו לדין. אי אפשר להישאר אדישים ולומר: "שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ". צריך לפחד מהדין! אדם צריך להרגיש פחד לאכול, פחד לשתות, פחד להתפלל.

הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל מסר שיחה בישיבת פוניבז', ובה הסביר את ענין הפחד: הפחד – נותן חיים! משל למה הדבר דומה, לשני אנשים שעמדו לדין בבית המשפט. שניהם עברו אותה עבירה, לשניהם היה צפוי גזר דין זהה, קשה. הראשון ישב לפני השופטים כשכולו רועד מפחד. לעומתו השני, ישב אדיש וסלסל בשערות ראשו.

בפסק הדין, פטרו השופטים את הנידון הראשון לחיים ולשלום, וגזרו גזר דין מוות בתליה על הנידון השני. ונימוקם עמם: הראשון שרעד מפחד, הוכיח שהוא מכבד את השופטים, מכבד את חוקי המדינה ולא ישוב ויחטא. לעומתו השני – אסור שיישאר בחיים! הוא יהרוס את המדינה, כי הוא מזלזל בחוקיה ובשופטיה.    

מי שחודש אלול עובר עליו ועולם כמנהגו נוהג, לא מורגש אצלו פחד מהדין - נמצא בסכנה גדולה. בימים אלו, חובה שתהא מורגשת על כל אחד אימת הדין, ובכך יראה שהדין מעניין אותו. או אז, יפסקו לו בשמים חיים טובים ומאושרים.

 

גם הגויים הרגישו את ה"אלול"

בנו של רבי אליהו לופיאן למד בישיבה בקלם. הוא מספר, שבחודש אלול כל היהודים היו מתהלכים בחרדת קודש, עד שגם הגויים הרגישו בשינוי הנסוך עליהם בימים אלו.

פעם - כך הוא מספר - באו שני יהודים, בחודש אלול, לגוי, לעשות אתו עסק גדול. הגוי לא הכירם ולא ידע אם אפשר לסמוך על מילה שלהם. ניגש לחברו הגוי להתייעץ אתו, והלה השיב: "אל דאגה! אתה יכול לעשות אתם את העסקה בלב שקט! בתקופה הזאת יש להם את חודש אלול שלהם, הם מפחדים מהדין, ולא יוציאו מילה אחת של שקר מפיהם, ואפילו לא כלפי גוי. חרדת הדין משפיעה עליהם".

אדם שנכנס לחנותו של בַּשָׂם ומסתובב  בתוכה, גם אם לא יקנה כלום – הוא מתבשם מהריח! בעיר קלם, עירו של רבי שמחה זיסל, הסבא מקלם, חדרה בלבבות כזאת קדושה ויראת שמים, עד שגם הגויים הרגישו את ה"אלול" על היהודים.

 

כדלים וכרשים דפקנו דלתיך

בסליחות אנו אומרים: "כדלים וכרשים דפקנו דלתיך", וביאור הדברים נראה כך: ישנם שני סוגי עניים. יש עני שיש לו מה לאכול, אלא שהוא רוצה יותר. לשם כך הוא הולך ומתדפק על הדלתות ומבקש צדקה. הדפיקות שלו הן דפיקות חלשות, בדרך ארץ, בנועם. אם יפתחו - יפתחו, ואם לאו - ימשיך בדרכו. סוף כל סוף, יש לו מה לאכול.

אך יש עני שאין לו מה לאכול. שלושה ימים לא אכל ולא שתה. הוא רעב וצמא, ומרגיש שעוד רגע הוא עומד להתעלף. כשהוא דופק על הדלת הוא דופק בפראות ובצעקות: "הצילו, הצילו! תפתחו!". לא שייך לדבר אתו על דרך ארץ ודרכי נועם. הוא עומד למות, ולכן הוא צועק בכל כוחו.

אנחנו צריכים לצעוק בראש השנה כמו העני השני! "כדלים וכרשים דפקנו דלתיך", כמו שדופק עני, רש, שעומד למות! לצעוק מעומק הלב: "ה' יתברך, תציל אותנו! תגזור עלינו שנה טובה! תציל אותנו מיצרנו הרע"!

מעין זה ממש היה האדמו"ר מביאלא זיע"א רגיל לומר לקהל חסידיו: בראש השנה עלינו להתפלל ולצעוק כמו אדם שמחבלים חטפו אותו, ויש לו הזדמנות אחרונה לזעוק לעזרה לעבר אנשים הנמצאים בסמוך. בעוד רגע קט הוא יושלך למקום שאף אחד לא יוכל לשומעו. כיצד הוא יצעק? שייך לדבר אתו על דרכי נועם או דרך ארץ? לא! עומדים להרוג אותו! זוהי ההזדמנות היחידה שיש לו להציל את חייו!

כך בדיוק צריכים אנו לזעוק לה' יתברך, שיצילנו מכל המחבלים האורבים לנו מימין ומשמאל. ולא רק האויבים הגשמיים, אלא יותר מכל מהאויבים "הרוחניים השפלים" (כלשון ה"אור החיים" הקדוש במדבר י"ט, ב'), שמאיימים עלינו לכלותנו ולהכשילנו בעבירות חמורות, ולהשבית את הקדושה והטהרה מן העולם.

 

שלושה משלים - שלושה סוגי אנשים

המשנה במסכת ראש השנה (א', ב') אומרת: "בראש השנה, כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון", ובגמרא (שם יח ע"א) אמרו: "מאי כבני מרון? הכא תרגימו: כבני אמרנא. ריש לקיש אמר: כמעלות בית מרון. רב יהודה אמר שמואל: כחיילות של בית דוד".

ופירש רש"י: "כבני אמרנא - ככבשים שמונין אותן לעשרן, ויוצאין זה אחר זה בפתח קטן, שאין יכולין לצאת כאחד. כמעלות בית מרון - הדרך קצר, ואין שניים יכולין לילך זה בצד זה, שהעמק עמוק משני צידי הדרך. כחיילות של בית דוד - כבני חיילות של מלך, וכך היו מונין אותם יוצאים זה אחר זה, בצאתם למלחמה".

נשאלת השאלה, מדוע היה צורך להביא את שלוש הדוגמאות הללו, שהעיקרון שבכולן בעצם זהה?

המגיד הירושלמי, הגה"צ רבי שבתאי יודלביץ זצ"ל, ביאר את הדבר במשל נפלא: אדם החליט לייבא סחורה יקרה הנמצאת מחוץ לגבולות המדינה שבה הוא גר, ולהביאה למדינתו. כאן יוכל למוכרה במחיר כפול ומכופל. דא עקא, על הגבולות הרשמיים של המדינה ניצבים שומרים שאינם מאפשרים את הכנסת הסחורה למדינה בלי לשלם מכס, תשלום שהופך את העסקה לבלתי כדאית. 

האיש החליט להעביר את הסחורה שלא בדרך הרשמית. שכר עגלון שבקי בדרכים עוקפות, ויודע להיכנס למדינה דרך הרים וגבעות. העגלון דרש בשכרו סכום הגון, אך שווה בהחלט, אם העסק יצליח.

וכך, באישון לילה, העמיס הסוחר את הסחורה היקרה על העגלה, עלה עליה ויצא עם העגלון לדרך.

מיד עם יציאתם הבחין העגלון שהסוחר רועד כעלה נידף.

"מה קרה?", שאל.  

"לוויתי הלוואות עצומות כדי לרכוש את הסחורה", הסביר הסוחר. "אם יתפסו אותנו, לא זו בלבד שיחרימו את כל הסחורה, אלא אף יעמידוני לדין, ישליכו אותי לבית סוהר ויפסקו עלי קנסות כבדים".

"הלוא רק בעוד חמש שעות נגיע למעבר הגבול", תמה העגלון. "מדוע רגליך רועדות כבר עכשיו?".

"אני קורא את הבאות", הסביר. "כבר עכשיו אני חש את מה שעתיד להיות".

העגלון משך בכתפיו והמשיך בנסיעה, שליו ורגוע.

כעבור ארבע וחצי שעות, חצי שעה לפני חציית הגבול – גם העגלון החל לפחד. גם רגליו החלו לרעוד. אם יתפסו אותם – יחרימו לו את העגלה והסוס, וגם עליו ישיתו עונשים כבדים על שסייע לדבר פשע. בשלב הזה של הנסיעה גם בעל הבית וגם העגלון רעדו מפחד.

אולם היה אחד שלא פחד כלל. לא היה אכפת לו מכלום! אפילו בשעת מעשה, בזמן חציית הגבול, נותר שליו ורגוע...

היה זה הסוס. לא חלי ולא מרגיש.

והנמשל: ישנם שלושה סוגים של אנשים. יש את לומדי התורה, הדבקים בה' יתברך. הם מתחילים לפחד מהדין כבר מראש חודש אלול. גם חודש אב מזכיר להם - בראשי התיבות שלו - שהנה אלול בא. הם בוכים בסליחות, מתחננים בתהילים, מנצלים כל זמן פנוי לפתוח ספר וללמוד. המשפט עומד להגיע בעוד חודש והם חשים אותו כבר עכשיו. הללו דומים לחיילות בית דוד שמתכוננים ומתאמנים למלחמה תקופה ארוכה מראש.

וישנם כאלו, בינונים, שבמשך החודש עדיין לא מתעוררים. אמנם ביום ראש השנה, בהישמע קול השופר, אוחז בהם חיל ורעדה, וכמאמר הכתוב (עמוס ג', ו'): "אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ".  הם דומים לעוברים במעלות בית מרון, שאמנם אינם צריכים להתאמן ולהתכונן ימים שלמים מראש, אולם בשעת מעשה, בשעת המעבר, הם אכן פוחדים.

אבל יש גם את הסוג הדומים לבני אימרנא. לכבשים. גם בעוברם בפתח הצר הם אינם מבחינים ואינם מרגישים בסכנה. הצבע האדום שנחתם על גבן – המסמן שהנה בעוד רגע הן מובלות לשחיטה - לא מעורר אצלן כל פחד. השם ירחם! יש בני אדם שנמשלו כבהמות נדמו ממש. מובלים כצאן לטבח, כאותו סוס שלא חלי ולא מרגיש.   

מי לא נפקד כהיום הזה? כולם ניצבים לפני ה'! "רָאשֵׁיכֶם זִקְנֵיכֶם שֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ". כולם צריכים להשתדל לְפַתֵּחַ הרגשות של אימה מהדין כמה שיותר מוקדם, כי הפחד נותן חיים.

(משכני אחריך – דברים ח"ב).

תגיות:ראש השנהיום הדין

כתבות שאולי פספסת

הידברות שופס

מסע אל האמת - הרב זמיר כהן

60לרכישה

מוצרים נוספים

מגילת רות אופקי אבות - הרב זמיר כהן

המלך דוד - הרב אליהו עמר

סטרוס נירוסטה זכוכית

מעמד לבקבוק יין

אלי לומד על החגים - שבועות

ספר תורה אשכנזי לילדים

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה