תיכף תסתלקי והפכי להיות חלק מן העבר. שנה, מה לימדת את אחותך הצעירה?

אני יודעת שברגע שאני אדליק נרות בערב ראש השנה, אני לא אראה אותך יותר לעולם.

את תסתלקי לכוון מערב ותלכי להיות שייכת אל אגף העבר הקולקטיבי של כולנו.

תראי,

אני בטוחה שאת לא זו שבחרת שהקורונה תיכנס דרכך לכאן, אל תיקחי את זה אישית, עובדה שנבחרת להיות שער, אבל קחי את קללותיך איתך, הרי כתוב "תכלה שנה וקללותיה", אני רק מצטטת.

אני רואה שאת מזילה דמעה, אבל זה הזמן ללכת.

אל תיפגעי, בעיתוני הסיכום של השבוע ירדו עליך, טורים פוליטיים וטורים כלכליים יסכמו אותך בשחור.

אבל את תראי, כשיעבור מעט זמן - את תיזכרי אחרת. תמיד הם עושים את זה, קשה להם עם הביצות, ואחר כך הם בונים עליהן מוזיאונים עם מרכזי מבקרים מהאקליפטוסים שייבשו את עצמם.

אני לא יודעת כמה שנים זה לוקח עד שזה מגיע כזיכרון ערגה לאומי. שמתי לב שבפרטי על עצמי, זה לוקח לי בין תשע לעשר שנים, עד ליום שמתחיל לעלות לי בקנה געגוע.

תגידי, "שאנה", הידהדת משהו אל תוך אחותך הקטנה והצעירה, או שנתת לה לבוא על נקי, נטורל, ולהתחיל מבראשית?

לימדת אותה את ריקוד המסכות?

עברת איתה על כל הלחמי הבסיסים שיצרו מילים מאלכוהול + ג'ל?

אותי הכי הרשים, אז בכיתה, כשלמדנו על "הלחמי בסיסים", השילוב שיצר את המילה דחפור:

דחף + חפר + בור.

אני משאירה אצלך, ברשותך, לעולמים, כל מיני עניינים רגשיים שסחבתי שנים וכבר פתרתי במחיצתך.

למשל, עול שלקחתי לבדי על עצמי בלסנגר על החרדים ולהיעלב בשמם, זה כבר לא עול, מרגישה זכות. ארגנתי את החומר אחרת בתוכי, בזמנך החופשי, שנתת לנו ממנו בשפע. זה כבר ממש קל לי, תמיד אהדתי ערים אדומות, עוד כשהיו באוסישקין.

היה לי גם חוסר ביטחון במשהו פנימי ספציפי. גם זה כבר עבר, אני משאירה אצלך גם את זה, אין לי מקום מיותר, אוהבת את הלב פנוי.

אני מקווה שאירחנו אותך יפה, אף על פי שיש סברה שאת זאת שאירחת אותנו, תלוי ב"תפיסת הזמן" עמה חי האדם.

תראי, יש לנו בדיחה בבית, בדיחת מופע ביתי קטן, כולנו שותפים לה. בדיחה שמתארת אניית נוסעים גדולה שהולכת ומתרחקת מהרציף. על סיפונה נוסעת חזרה, דודה, נגיד, שהיתה כנראה אורחת, נגיד, וכעת נוסעת לדרכה.

אנחנו נשארים על הרציף ומנפנפים לה עם ממחטות בתנועות עצובות ואיטיות, מצטערים, לכאורה, על לכתה, "שלום שלום", מנקים עם הממחטה זווית לחלוחית של דמעה מהעין, אנחנו עומדים יחד בסלון ומשעשעים את עצמנו עם המופע. בדרך כלל, כשאנחנו נכנסים לשוונג, אנחנו עושים את הנפנוף של המטפחת עם מגבות מטבח שזמינות תמיד בתפזורת, ואז, אחרי כמה דקות של ניגובים עצובים ובכי מהפרידה מהדודה הנוסעת, כשהאנייה מתרחקת, אנחנו מסתובבים חצי סיבוב שמאלה, מרימים את היד עם המגבת מעל ראשנו, ומתחילים לרקוד לה לה לה לה לה לה, כל אחד עם "הממחטה" של עצמו בעיגולים מעל ראשו, לה לה לה לה לה, בצהלה, מאושרים שהאנייה התרחקה והדודה האנטיפתית נסעה.

להתראות, שנה, מתנצלת, אני חייבת להתפנות לעבודת השנה החדשה.

אני יושבת וקוראת את שאמר זקן המשגיחים, הרב דב יפה זצוק"ל, בספרו "עבודת הימים הנוראים, עובדות והנהגות", שהוציא נכדו חביבו ישראל מאיר ארנפרוינד, ומבינה כמה היום האחרון של השנה חשוב, כמה תשובה צריך להרהר בו, כמה לכל המלכה יש האופי שלה, כמה הייתי רוצה לשאול את הרב עוד שאלה אחת קטנה. הוא היה אבא של החברה הכי טובה שלי, כמה לילות סדר ושבתות היו לנו איתו, ואינם, הזדמנויות ללמוד קרבת ה' נכונה ורגועה מה היא, כמה שיעורים פרטיים בהמלכה קיבלנו.

וכיוון שמעולם לא ראיתי את השנה החדשה,

את חושבת שגם לאורכה נצטרך לעמוד על המרפסת לשמונה עשרה ולספור ציפורים נודדות?

אני מדמיינת מניין שמשיות צבעוניות מפוזרות מראש במרחקים מספיקים בגינה ציבורית חרדית, המון שמשיות, צהובה ליד כתומה, ירוקה, ורודה, סגולה, אחת עם פרסומת של שתו מים, מראה מרגש, מתחת לכל שמשיה סטנדר וכיסא, מחזור של ראש השנה, ספר תהילים, ועבד ה' אחד, שמבין, כמו שהרב יפה אמר, שזו בדיוק התפילה שה' רוצה מאתנו השנה, "תפילה מתוך הפרעה" (עמ' צ"ד).

תודה, בורא עולם, על שנה משמעותית כל כך. למדנו המון. גלה לנו, ואפילו מעט, על חומר הלימוד החדש, עזור לנו לדייק את תפילותינו.

ברוכה הבאה, שנה חדשה, אפשר לשבת לידך? יש לי טושים זוהרים מעולים, מדגישי מלוכה, רוצה להיות איתי חברה?