הגרסה שלי ל"זהו, אני יכולה לפרוש" של אמא שלי

ב-"אמא אני רעב, מה יש מה לאכול?", הם פונים אלי.

ודאי.

ואני התבוננתי איזה יום בשאלה למה זה ככה, ואם זה טוב שזה ככה (זה טוב), כי להיות מפקדת האוכל בבית זה מנגנון שליטה בלתי נדלה, ואני אוהבת את עמדת הקונטרול הזו.

בהמשך זמן ההתבוננות הגעתי עד חוה אמנו ופעולת השכנוע המשפיעה הראשונה שלה: "נו, תאכל".

זה שהם מזהים אותנו כמקור של אוכל זה מובן לי לגמרי, זה עושה לי אפילו שמחה של הגעת ליעד, או כמו שאמא שלי אומרת כשהיא ממש ממש מרוצה מהתיפקוד האמהי שלי: "זהו, אני יכולה לפרוש".

ואני יודעת שהכוונה היא; בתי, כל הכבוד, ארזת בתוכך מורשת, מורשת כישורי חיים שהענקתי לך, את עושה את זה מצוין, אני מרוצה ממך. החומר נקלט בהצלחה.

לפעמים, לא תמיד,

יגיע אחרי ה"זהו אני יכולה לפרוש" עוד משפט חביב, שיכניס שוב את העניין הדתי הנצחי העולמי שכנראה אצטרך להיפגש איתו כל חיי, והיא מוסיפה: "חוץ מזה שאת דתיה חרדית (ככה, בשילוב הזה) ואני לא, אנחנו ממש דומות".

האמת, יש בזה הרבה נכון.

שתינו אוהבות אנשים, עד גבול מסוים כמובן, שתינו אוהבות להסתכל על קטלוגים של עיצוב ולקחת משם רעיונות, שתינו אומרות שפחות זה יותר, בעניין מינימליזם בבית לפחות, כששתינו רואות ברחוב הלילך את דינה העוזרת לגננת מגן גולן אנחנו מתמלאות דמעות של זיכרונות על איך היא היתה מגיעה כל בוקר לגן באהבה עם 2 כיכרות לחם, מורחת חומוס באכפתיות, מקלפת מלפפונים, ותמיד היתה מחבקת אותי בצד כשמישהו העליב אותי. כמה ילדים לומדים חיים מכל מבוגר שנותן את כולו. שתינו שותות מים חמים עם לימון סחוט פנימה על הבוקר.

כשהסתכלתי על הבת שלי מכינה אוכל לבעלה ולילדה איזה יום כשהיו אצלנו, רציתי לפלוט גם לה את המשפט הזה ("זהו, אני יכולה לפרוש"), אבל לא רציתי להיכנס לסטטיסטיקה ההיא, שאומרת שאנחנו נהיות עם השנים דומות לאמא שלנו, אז שיניתי קצת את הגרסה, כדי להכניס מקוריות.

היא הכינה לבעלה כזה סנדויץ' שבחיים לא הייתי יודעת להכין, בדקויות של עלה פטרוזיליה מונח מעל, כמות גבינת קממבר בדיוק כמו שהוא אוהב, ולסיום, הרביצה בסנדויץ' חום אל דנטה בטוסטר, בתזמון קריספי מדויק בשנייה לפני שנוטלים.

הערצתי אותה.

כמה סבלנות. כמה אהבה. כמה תשומת לב. איפה אני ואיפה היא. היא גרסה הרבה יותר משודרגת בנתינה שלה אל הצד השני ממני, ולא, זו לא התלהבות של זוג צעיר, כי תיכף הם כבר לא כל כך זוג צעיר.

הסתכלתי מהצד והייתי גאה בה. חמודות, חמודים, זוגות יקרים, מזכירה לכם שאני רואה הכל. מהזווית על הספה פתחתי מחדש את ישובי החומה, ומעל המגדל סביב אשקיפה, אני מתצפתת על הכל. גם אם אני עושה את עצמי לא רואה, אני רואה.

אז לא אמרתי את המשפטים של אמא שלי. חיכיתי לי בנחת, עד שנכנסה הנכדה שלי מהגינה. היא השקתה עם הצינור את כל הבזיליקום ששתלתי. רגליה היו מכוסות בוץ, שהתייבש בינתיים. היא רצה אל בתי ודווחה לה בהתלהבות על חיפושית נדירה שהתגלתה על הדשא.

אמא שלה הגישה לאבא שלה את הסנדויץ' והקשיבה לקטנה בהתעניינות שיא, כאילו מדובר כאן על זן חדש שהכותבים של מגדירי החרקים טרם נתקלו בו.

זוגות צעירים שלי, אני אוהבת כל כך את ההורות שלכם.

בתי הרימה את הראש מהחיפושית.

"יופי, את ילדה מחונכת", אמרתי לה. זו הגרסה שלי. ראיתי שהיא גם נתנה לילדה ללכת באותו יום ברחוב עם נעל אחת כזו ואחת כזו, אבל לא ויתרה על שום ענין שקשור להלכה, לא "אסור, זה מוקצה", או "זו לא הכשרות שלנו ולכן לא תקבלי את הממתק הזה".

טוב, בינתיים, אני לא פורשת, אני הולכת להכין עוד מרק, שאתם תשאלו אותי, ילדי, רגע לפני שתברכו עליו, איזה מרק זה, ואני אצטרך להמציא לו שם, כי מאיפה אני אמורה לדעת איזה מרק זה, שפכתי שם כמה ירקות, ריססתי עם חוויאג' , כל מה שתשימו עליו חוויאג' יצא טוב, ויחשבו שאת בשלנית, בערך כמו סנו ז'וואל בספריי, שאת קצת מפזרת ועושה רושם של בעלבוסטה נקיינית.

בערך כמו האמן הארוכה שאני מושכת בה אחרי כל אחד מסימנא מילתא בערב ראש השנה, בלי להיות רבנית, אבל יודעת שתמשכו אותה כמסורת גם אל ביתכם, באמונה תמימה.

לבריאות, חמודים,

נו, תאכלו.