"זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו": אסתי, אם שכולה, בחרה לצמוח מהקושי

"איך מתמודדים?" הזעקה החרישית של אסתי מהדהדת באוזניי, בדרך חזור ממפגש מרתק. אסתי, מטפלת ויועצת, אישה נעימה ונינוחה, מגדירה את עצמה כאמא "סטנדרטית" שאוהבת את הילדים שלה, נהנית מהעבודה ומודה לה' על החיים.

"הסיפור שלי מתחיל לפני ארבע שנים". פותחת אסתי, יועצת רגשית בגישה יהודית ומתמחה בעזרה לנשים שחוו אובדן או שכול, את דבריה. "היה לי תינוק, קראו לו שמעון, הכינוי שלו היה 'תינוק עם מידות טובות'. אך, בתאריך ב' באייר תשע"ו, יומיים לפני שמלאו לשמעון חמישה חודשים, הכל השתנה", נזכרת אסתי, מחייכת חיוך המכיל בתוכו זיכרון מתוק, משאירה אותי מעט במתח, אבל מיד ממשיכה.

"שמעון קם בבוקר עם מצב רוח טוב, מחויך. נטלתי לו ידיים של שחרית, ויצאנו ליום חדש. הילדים הלכו לבית הספר, לגנים, ואני לעבודה. לקחתי את שמעון למטפלת, וזאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. שמעון נפטר ממוות בעריסה".

באותו הרגע וודאי נשמטה האדמה תחת רגליך. זה ממש לא פשוט. ספק שאלתי ספק אמרתי.

"כן, אבל הסיפור היותר גדול זה איך מתמודדים. איך מתמודדים בתור הורים לשאר הילדים, איך הילדים מתמודדים, בכללי, איך מתמודדים עם אובדן, חלל וחסר? צריך להבין, כל אחד לוקח את האובדן והכאב למקום אחר. כל אחד עם זווית הראיה שלו."

כשאת אומרת 'כל אחד לוקח את האובדן למקום אחר', איך אצלכם כל אחד לקח את האובדן?

"שלושת הילדים הגדולים שלי היו מעל גיל מצוות, כך שהם ישבו שבעה. הבן הבכור הרגיש כמו גבר, הוא לא בכה. הבת השנייה לקחה את זה מאוד רגשי ולא הפסיקה לבכות. השלישית היתה ביניהם, התאבלה לסירוגין. גם ההתמודדות לאחר השבעה, זו התמודדות ללא כללים, כל אחד וסוג הנפש שלו. אצלנו תלו תמונות של שמעון המתוק על המקרר. אמא שלי הגיעה לבקר, וכשהיא ראתה את התמונות היא כמעט התעלפה. היה לה קשה לראות אותו. עם הזמן גם לי הציקו התמונות ולאט, לאט הורדתי אותן, בלי שישימו לב. במהלך כל התקופה הזו הקב"ה שלח לנו סוכריות."
 

"כאב זו תופעת לוואי הנובעת מאובדן"

"אחרי הלוויה הגענו הביתה. היה שקט מצמרר, פתאום נזכרתי שנטלתי לשמעון ידיים באותו הבוקר. זה עשה לי תחושה טובה, סיפרתי לכולם. זה נתן אור קטן, זו היתה סוכריה אחת. עוד סוכריות היו בחיזוק המשפחתי, כולם היו סביבנו ותמכו. החיבוק הקהילתי, גם נתן לנו הרבה. נתנו לנו אוכל, תשומת לב, חום ואהבה שלא נשכח לעולם. הדרך לצמיחה היתה קשה, אבל היתה".

איך התמודדתם? איך התרוממתם?
"יש ארגון, מיוחד מאוד, שקוראים לו 'חזקו', והוא מסיע למשפחות שכולות. יו"ר הארגון, אברהם קלוגר, מגיע לחזק בימי השבעה את המשפחה השכולה. חלק מפעילויות הארגון זה לתת טיפים, ולהיות עם המשפחות השכולות ברגעים קשים. אחרי השבעה, נכנסנו להתמודדות לא פשוטה, והתחלנו בחיים לאחר המוות. הקשיים העיקריים היו בשגרת היומיום, בתגובות של האנשים מסביב. חולה - איפה שלא תשים אותו כואב לו. ההתמודדות העיקרית היתה עם הגעגוע, הפרידה משמעון, הילד שלנו.
דרך התמודדות נוספת שהגיעה בשלב מאוחר יותר היתה 'צמיחה מתוך משבר'. יצאתי למסע של גילוי כוחות הנפש מהיהדות והתורה, בשיטה של הרב ברויאר המשלבת בין התורה, האדם, להתמודדויות ולניסיונות שהוא חווה.

"ההבנה שהניסיונות בחיים לא באים כדי למוטט אותנו. כל ניסיון משפר אותנו, כמו מדרגות. אם ניקח את הניסיון הזה כמו שצריך, ונתמודד אתו בדרך נכונה, נקפוץ כמה מדרגות קדימה. התמודדות היא מנוף לצמיחה. עברתי תהליך עם עצמי מבחינה אישיותית.

אסתי פתחה קליניקה המסייעת לנשים ובנות. הקליניקה עוסקת ביעוץ רגשי בגישה יהודית. למרכז התמודדות עם אובדן קוראים "יד שמעון".
"אדם שמאבד מישהו שיקר לו הוא נכנס לבור", מסבירה אסתי, "ובתוך הבור יש אבנים שנופלות פנימה, שהן כל הקושי, הסביבה, וההתמודדות הכללית. כשקיימת התמודדות שאינה פשוטה מהעבר - האובדן מציף בעיות לא פתורות מהעבר. אנחנו לומדות על כוחות הנפש, איך להיפרד נכון. לומדות על אמונה וקירבה לה', התחברות לבורא עולם. מתוך כל זה, מגיעים לצמיחה מתוך המשבר ולא צניחה.

"מי שמגיעה אליי היא כמו חידה. בראש ובראשונה, אנחנו מפענחות את הנפש שלה, על-ידי אבחון הנפש. זה כמו בצל מלא שכבות. אנחנו מטפלות בשכבה אחת, ועוברות לשכבה מתחת. לפעמים הבעיה נוצרת לא בגלל תגובה ישירה של קושי, אלא משהו עקיף. ככה אנחנו מטפלות בכל שכבה שמשפיעה, בין אם זה ישיר ובין אם זה עקיף."

"במהלך כל התקופה הזו הקב"ה שלח לנו סוכריות"

"הבנות שמגיעות אליי הן הלומדות ואני המלמדת. אמנם אני מכוונת את הדרך, אבל העבודה היא של המתלמדת. היא צריכה להעמיק בנפשה, לרצות להתרפא, ולעבוד קשה בשביל זה.

"לאחר האבחון אנחנו מגלות את כוחות הנפש, מזהות את הכוחות של כל אחת, ומשתמשות בכוחות האלו כדי להתרומם ולהישאר למעלה. כל אחת קולטת ומפנימה בתקופת זמן אחרת. אני פחות מגדירה את זה בתור טיפול, אלא יותר בתור לימוד. הדרך היא נפלאה, כמו רכבל, ככל שעולים יותר ויותר עם הרכבל, הנוף שמתגלה הוא יפה יותר".

בתהליך שעברת עם עצמך, מתי חשת תפנית?
"התהליך התחיל בלימוד החיים על מפת הנפש. כל שיעור התחזקתי. עם הזמן כשהתחלתי להשפיע על השני זה חיזק אותי יותר. עצם הנתינה תורמת הרבה לנותן, ולנפש הנותן. בסיום התהליך זכיתי, בחסדי ה', להביא עוד תינוק לעולם. נגד כל הסיכויים, מבחינה פיזית".

ממה את הכי מחוזקת?

"הרצון לחזק אחרות, להעביר להן שמהתמודדות צומחים, לא להתייאש,! לצאת חזקות ומחוזקות. מה שהכי חיזק אותי, וזה גם חלק מהתהליך בייעוץ, זה מודעות יהודית. הכוונה היא לצמוח מתוך ניסיונות על-פי אבותינו. כל התמודדות שאנחנו עוברים – גם אבותינו עברו. הם הורישו לנו כוחות בנפש להתמודד עם כל דבר. כל אחד מהם בנה את עם-ישראל מתוך הניסיונות שלו. אם הם לא היו מתמודדים, עם-ישראל לא היה שורד. כל ניסיון שהם עברו, הכניסו בנו כח מסוים להתמודדות עם כל קושי".

לאיזו דמות מאבותינו את הכי מתחברת בעקבות ההתמודדות שלך?

"אברהם אבינו, שעמד בניסיון עקידת יצחק. כמו שבניסיון הזה אברהם אבינו הסכים לעקוד את בנו, כך גם הנשמה שלנו, ההורים השכולים, הסכימה להחזיר את נשמות ילדינו. אמנם בתור בני-אדם אנחנו לא באמת 'מאשרים' להחזיר את נשמות ילדינו. לכן, ההכנעה וההסכמה הפנימית מגיעה מכח מה שאברהם אבינו עשה בעקידת יצחק. זה הכח שהונחל בכל הדורות, לחיות על קידוש ה'. כך כל האבות והאימהות שלנו, כל אחד בתחומו".

מה היית אומרת לאנשים במצב שלך? משהו שיפתח להם את העיניים.

"מי שעובר כזו התמודדות, לא להישאר שם. לא להתבוסס בכאב. הכאב קיים והוא תמיד יישאר. צריך ללמוד לחיות נכון עם זה, לתת מקום להקב"ה ומכאן מגיעה קרבת אלוקים וצמיחה".

"התהליך לוקח זמן. אני לא אומרת שצריך לגרש את הכאב. להיפך, צריך להתמודד אתו, לתת לו מקום. להתייחס אליו, אבל הכאב הזה לא נעלם, כאב זו תופעת לוואי הנובעת מאובדן. והתפקיד שלנו זה לחיות אתו, ולחיות אתו נכון. ממקום מרומם, ממקום של צמיחה.

יצאתי מביתה של אסתי נפעמת, כשאני תוהה מאיפה יש לה כל כך הרבה כוחות, ותעצומות נפש. כנראה, אברהם אבינו חרט בנפשה עוצמה שלא תסולא בפז. 

ליצירת קשר עם אסתי בריזל - ab0527119913@gmail.com