איך זה שדווקא האנציקלופדיה החובבנית ויקיפדיה היא זו שהצליחה לשרוד?

חשבו רגע על שתי אנציקלופדיות אינטרנטיות. האחת שמה אנכרטא (Encarta) והשנייה ויקיפדיה.

אנכרטא יצאה לאור על ידי חברת מיקרוסופט. חברה זו שכרה אלפי כותבים, עורכים ומנהלים ושילמה להם סכומי עתק, כדי שייצרו אנציקלופדיה נגישה, רחבה ומפורטת. היו בה 66,000 ערכים והכילה קטעי מולטימדיה רבים. השימוש בה היה למנויים בתשלום.

בערך בזמן התפשטותה של אנכרטא, החלה לפעול אנציקלופדיה אחרת – ויקיפדיה. היא נכתבה על ידי מתנדבים. עשרות אלפי איש הקדישו מזמנם ללא תמורה של דולר אחד וללא שנבחנו כישוריהם. השימוש באנציקלופדיה – חינמי.

תארו לכם שהיינו שואלים לפני כ-15 שנה אנשי כלכלה, סוציולוגיה וכדומה, מי לדעתם תשרוד משתי האנציקלופדיות הללו. אין ספק שתשובתם הייתה חד משמעית – אנכרטא. אנציקלופדיה שמתגמלת את כותביה, עורכיה ומנהליה, לעומת אוסף של מתנדבים, ללא גמול כל שהוא, אף סביר להניח שהכותבים הפסידו זמן וממילא כסף בכתיבתם.

והנה, הפתעה!

אנכרטא נסגרה בשנת 2009, וחברת מייקרוסופט הפסיקה לתחזק אותה.

הדבר נראה כמו תאונה מדעית.

אין שום היגיון כלכלי בהצלחתה של ויקיפדיה.

עשרות מחקרים נעשו כדי לעמוד על המוטיבציה של הכותבים. מה זה נתן להם?

מאז התפתחו בעולם תוכנות רבות המבוססות על "קוד פתוח", כלומר תוכנות שנוצרו על ידי מתכנתים בהתנדבות ללא כל תמורה, בהן תוכנות הענק לינוקס ופיירפוקס.

אנשים הרגילים לחשוב שהמניע היחיד הדוחף את האדם הוא התגמול, קרי הכסף, עומדים משתאים מול התופעה הזו. מי שהתרגלו לראות באדם בעל חיים, שמה שמניע אותו זו קוביית הסוכר שיזכה בה, נוכחים לדעת כי האדם אינו רציונלי, הוא פועל לאו דווקא לפי הקודים המוסכמים של עבודה וגמול.

לאדם יש דחפים אחרים מדחף השכר, קיים בו דחף נעלה יותר. ההנאה שביצירה.

דניאל כהנמן ועמוס טברסקי זכו בפרס נובל על הגילוי, שהאדם אינו שוקל שיקולים כלכליים רציונליים. האדם מקבל החלטות כלכליות כשלא רק מחשבון פועל במוחו, אלא שיקוליו ודחפיו גבוהים יותר והוא מונע מערכים, מהנאה ומסיפוק.

נחשוב רגע על המושג היהודי "מצווה לשמה", שפירושו, עשה מצוות לא בשל השכר הבא מהן, או התועלת שהן יביאו לך, אלא לשם מטרה נעלה. עשה מצווה כי אתה אוהב את הבורא שציווה אותה. אתה מבטא את האהבה שלך אליו על ידי הנתינה הגדולה של המצווה. כמו חבר אהוב, בן אהוב, אישה אהובה שאתה מוכן להוריד לה את הירח. מניע שאין בו שום רצון עצמי, שום כוונה לקבל, רק לתת.

ומה המוטיבציה לתת? – האהבה. אני נותן באהבה. אני משקיע עבור דבר שמביא לידי ביטוי את מה שאני חושק בו. ההנאה שבנתינה, הסיפוק שביצירה.

תודו, זה שיקול לא רציונלי. לתת מבלי לצפות לקבל, לתת כי אני אוהב, ואני בכלל לא מרגיש מנוצל או פראייר.

מיזם הקוד הפתוח הראשון המוכר לנו בהיסטוריה האנושית הוא בניין המשכן.

כשהיו ישראל במדבר בדרכם לארץ ישראל הם נצטוו לבנות משכן. מקום קדוש לפולחן שנעשה בתוך אהל שניתן לנייד אותו ואת כליו.

המשכן היה פרויקט מורכב מאד. נדרשו בו כישורי ייצור, עיצוב, צורפות, טיפול באריגים, בעורות, בעץ.

הדרך ההגיונית ביותר לביצוע מיזם כזה הוא, לפרסם מודעות דרושים לכל מקצוע, לתגמל באופן המלא את העובדים, למנות מנהלי אגפים ולהוציא מתחת ידם מוצר מוגמר, מושלם.

לעומת זאת נפתחה העשייה לכל מי שמעוניין לתרום מכספו, מזמנו, מכישוריו. כל מי שמעוניין - ניגש למלאכה.

מה הסיכוי שזה יצליח? שיגיעו למטרה המבוקשת? זה נראה כמו בלגן אחד גדול. עוד פארטץ' חרדי. עוד שטיבל.

אבל לא!

הפתעה גמורה. תרומת ההמונים, הקוד הפתוח עבד.

כל אחד הביא משהו. מי שחשב שהוא בקי בעבודות האומנות השונות, נתן יד, הנשים סייעו בטוויית הצמר, אחרים בצעו את עבודות העץ המורכבות, הבקיאים במלאכת הצורפות, הציור, החריטה, כולם התייצבו. ומה"ביחד" הזה נוצר מוצר מושלם.

הם זכו בציון הגבוה ביותר, כפי שסיכמה התורה: "וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ".

אז מה למדנו מכאן, כהורים וכמחנכים?

שיטת התגמול במקומה עומדת, אבל יש תכנית הפעלה אחרת. תכנית המבוססת על ערכים, על יצירה, על סיפוק, על אהבה.

בואו ננסה אותה.