לימוד תורה: פסגת המצוות של הגבר היהודי – גילויים שיגרמו לכם לרוץ אל הספר

מצוות תלמוד תורה היא מצוות עשה מהתורה ללמוד את חכמת התורה וללמדה לאחר.

נאמר בגמרא: "אלו דברים שאדם עושה אותם ואוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחברו, ותלמוד תורה כנגד כולם" (מסכת שבת, דף קכז, עמ' א).
הגאון מוילנא כותב בספרו "שנות אליהו" על המשנה "תלמוד תורה כנגד כולם" :"כל תיבה [מילה] שלומד בתורה, שקולה כנגד כל המצוות" (מובן שעל כל יהודי מוטלת החובה לקיים את כל יתר מצוות וחיובי התורה).

ה"חפץ חיים" מסביר בספרו "תורת הבית", כי בכל מילה ומילה של לימוד תורה זוכה היהודי לקיים מצוות תלמוד תורה. לכן, לפי חישובו הקל של ה"חפץ חיים" ניתן למצוא כי יהודי הלומד תורה במשך שעה אחת מרוויח בשעה זו 12,000 מצוות!
אדם הקובע מדי יום זמן קבוע ללימוד תורה ומנצל זמנים פנויים ללימוד תורה – זוכה לשכר אין קץ.
מעצם עובדה זו נדע להעריך ולייקר כל דקה של לימוד תורה המקנה אוצרות רוחניים נצחיים.

על חשיבות לימוד התורה של כל יהודי ויהודי דרש מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל: "לימוד התורה אינו רק לבני הישיבות שתורתם אומנותם, אלא כל אחד ואחד מישראל חייב ללמוד. יהודי בלי תורה הינו כגוף בלי נשמה. התורה היא נשמתנו! בלעדיה אין לנו חיים.
"כי הוא חייך ואורך ימיך" (דברים, ל', כ') - כך אמר הקב"ה. כפי שאדם ללא חיים אינו שווה מאומה, כך לא יתכן בעולם שיהיה יהודי ללא תורה! אפילו אדם שהוא שומר מצוות, עושה צדקות וגמילות חסדים, ללא תורה הוא כגוף בלא חיים" (מתוך הספר "מעדני המלך").

מובא בגמרא כי ביום דינו של האדם, כאשר נשמתו עומדת בפני בית דין של מעלה, נשאל הוא אם קבע עיתים לתורה, והנה לשון הגמרא: "אמר רבא, בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר?" (מסכת שבת, דף לא, עמ' א'), ומסבירים חז"ל כי תחילת דינו ועונשו של האדם יהיה באם לא קבע עיתים לתורה – "אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה" (רב המנונא (שם((.

כותב ה"משנה ברורה": "והאיש אשר אינו מזרז את עצמו לקבוע לו עתים לתורה בכל יום בוודאי יישאר ריקם מכל, חס ושלום, ומה יענה ליום הדין – והחכם עיניו בראשו" (ביאור הלכה סימן קנ"ה, ד"ה עת ללמוד).

(צילום: shutterstock)

מקור המצווה

מצווה תלמוד תורה נכפלה במקומות רבים בתורה, שנאמר: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ" (דברים ד', ט');
"הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים ל"א, י"ב);
"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם" (דברים ה', א');
"וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו', ז');
"וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים י"א, י"ט).

כותב הרמב"ם כי "כבר נכפל זה הציווי פעמים רבות, 'ולמדתם', 'ועשיתם', 'למען ילמדו .'וכבר הרבו להדגיש מצווה זו ולזרז עליה בהרבה מקומות בתלמוד" (ספר המצוות, מצוות עשה, המצווה הי"א).

מצווה זו כוללת את עסק לימוד ועמל התורה ואת ידיעת התורה.
חובת ידיעת התורה נלמדת מהפס': "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו', ז'). מפרש הספרי: "ושננתם - שיהיו מחודדים בתוך פיך: כשאדם שואלך דבר לא תהא מגמגם לו, אלא תהא אומר לו מיד".
כלומר, חז"ל למדו מהכתוב "ושננתם" את החיוב ללמוד בהבנה, לחזור ולשנן את הלימוד עד שאם יישאל על דבר שלמד, ידע לענות כהלכה.

חז"ל למדו מהפס': "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א', ח') את המקור לחובת לימוד התורה בכל רגע פנוי של היום והלילה (תוספות במסכת ברכות, דף יא, עמ' ב'). 
זמנו של היהודי יקר הוא עד מאוד, ואין לבזבזו לריק. לכן, בעתותיו הפנויות שאינן מוקדשות לצורכי הגוף, כגון פרנסה, אכילה, שינה וכו', או לצורכי נפש אמיתיים, כגון שיחה, טיול וכו' – יעסוק בתורה. (שולחן ערוך הרב, הלכות תלמוד תורה ג', ו'; משנה ברורה, סימן קנ"ה, ס"ק ד').

צפו ברב זמיר כהן מסביר בקטע קצר על העוצמה האדירה שיש בלימוד התורה:

טעמי המצווה

ישנם שלושה טעמים לקיומה של מצוות תלמוד תורה: ידיעת אופן קיומן של המצוות וידיעת האסור, לימוד לשם הלימוד, לימוד לשם דבקות וחיבור לה'.

אחד מטעמיה של מצוות תלמוד התורה הוא ידיעת דיני ומשפטי התורה על מנת שיידע כיצד לקיים את מצוות התורה ולהישמר מהאסור, כפי שמבאר רבי ישראל סלנטר זצ"ל: "תכלית המצווה של ידיעת התורה הוא ליידע דיני התורה ומשפטיה על בוריין, שיהיה לו הלכה ברורה בכל מקום, איך לשמור ולקיים את כל התורה והמצוות" (אור ישראל, מכתב כ"ז).
וכן כתב "המאיר לעולם": "עיקר מה שצוותה התורה על לימוד אינו אלא בשביל שיכול לקיים המצוות, דבלא לימוד לא ידע לקיים, וכן כתוב: 'ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם' - מבואר מזה שזהו עיקר הטעם של ציווי תלמוד תורה. וכן כתיב בפירוש: 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך... למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו' (יהושע, א')" (ח"ב, סימן י"ב).
על מנת לקיים את המצוות כהלכתן ולנהוג בהליכות התורה נדרש ידע הלכתי ותורני. וכן, נדרש לדעת את העקרונות המוסריים והאמוניים של התורה על מנת לנהוג על פי ערכיה, לראות נכון את מאורעות החיים ולהיות בעל הליכות והנהגות התואמות לרצון ה'.

(צילום: shutterstock)

מלבד ידיעת דרך הליכותיו של היהודי בחייו, עצם העיסוק והלימוד בתורה לשם שמים מהווה גם כן מטרת מצוות התלמוד בפני עצמה.
זהו רצון ה' שיהודי ילמד וידע את התורה, ולימוד שנעשה מתוך תכלית של קיום רצון ה' הוא לימוד לשם שמים.
והנה לשון הרמב"ם: "העובד מאהבה, עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה - לא מפני דבר בעולם, לא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת" (הלכות תשובה, פרק י'),
וכן כותב ה"חת"ם סופר" בעניין, שעצם הלימוד הוא קיום המצווה: "אך עיקר מצוות עסק התורה הוא מצווה בפני עצמה להגות בה יומם ולילה ולהעמיק ולעיין בכל תוצאותיה ומובאיה... 'ואם בחקתי תלכו' שתהיו עמלים בתורה... הדרשה עצמה היא השכר ונחת רוח לפני הקב"ה וזהו עוסק לשמה של תורה לא על כונה אחרת" (חתם סופר על מסכת נדרים, דף פא, עמ' א').

מלבד זאת, עצם המעשה של לימוד התורה מביא לדבקות וחיבור עם הקב"ה באופן הנעלה ביותר מיתר מצוות התורה.
המהר"ל מפראג מבאר בספרו "תפארת ישראל" את סיבת הגלות "שאין מברכים בתורה תחילה" בכך שהיה היעדר דבקות של עם ישראל בה', ודבקות היא למעשה סיבת מתן התורה לישראל.
העדר הדבקות בקב"ה, כפי שהתבטא גם בכך שעם ישראל לא בירך בתורה תחילה, הוא זה שהביא לחטאים גדולים, בעקבותיהם גלו בני ישראל מארצם.
והנה לשון המהר"ל: "אילו היו מברכין בתורה תחילה... והיו דבקים בו יתברך באהבה במה שנתן תורה לישראל, מצד הדבקות הזה היה השם יתברך סיבה גם כן שלא תתבטל התורה. אבל מפני שלא ברכו בתורה תחילה, שלא היו דבקים בו יתברך באהבה במה שנתן תורה לישראל, לא היה כאן סיבה מקיימת את התורה בישראל, ובאו לידי זה שעברו על התורה ודבר זה גורם שאבדה הארץ".
לימוד התורה לשם שמים מביא לדבקות בין היהודי הלומד לבין הקב"ה – אז מושפעת השראת השכינה בעולם, וכאשר הלימוד נעשה למען מטרות זרות דומה הדבר לאילן ללא שורש ומביא לחורבן.
רבי יואל סירקיס, המכונה "הב"ח", מביא על הדבקות בקדושה וברוחניות הנוצרת בנשמתו של היהודי בעת לימוד תורה שנעשה לשם שמים: "כוונתו יתברך מעולם הייתה שנהיה עוסקים בתורה כדי שתתעצם נשמתנו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה. ולכן נתן הקב"ה תורת אמת לישראל במתנה שלא תשתכח מאתנו -  כדי שתתדבק נשמתנו וגופינו ברמ"ח איברים ושס"ה גידין ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה שבתורה.
ואם היו )ישראל( עוסקים בתורה על הכוונה הזאת, היו המה מרכבה והיכל לשכינתו יתברך, שהייתה השכינה ממש בקרבם... כי היכל ה' המה, ובקרבם ממש הייתה השכינה קובעת דירתה, והארץ כולה הייתה מאירה מכבודו. ובזה יהיה קישור לפמליא של מעלה עם פמליא שלמטה והיה המשכן אחד... אבל עתה שעברו חוק זה, שלא עסקו בתורה כי אם לצורך הדברים הגשמיים להנאתם, לידע הדינים לצורך משא ומתן, גם להתגאות להראות חכמתם, ולא נתכוונו להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה ולהמשיך השכינה למטה בארץ, כדי שתעלה נשמתם למדרגה גדולה אחרי מיתתם, הנה בזה עשו פירוד שנסתלקה השכינה מן הארץ ועלתה לה למעלה והארץ נשארה בגשמיותה בלי קדושה וזה היה גורם חורבנה ואבדתה...
קרבנו לפני הר סיני ונתן לנו תורתו הקדושה, כלי חמדתו שהיה משתעשע בה בכל יום, כדי שתתדבק נשמתנו בעצמות קדושת התורה ורוחניותה, ולהוריד השכינה בקרבנו" (הב"ח בפירושו על הטור, שו"ע, אורח-חיים, סימן מ"ז).

השפעת לימוד התורה על האדם, אומת ישראל והעולם

לימוד התורה מזכך את נפשו ואת מידותיו של האדם.
התורה נמצאת ברמה הרוחנית הגבוהה ביותר בבריאה עצמה, והאדם הלומד בה מושפע מהארתה ומאורה הגדול הנמשך ממנה אל נשמתו, ובכך מתנקה הוא ממידותיו הרעות, נעשה זך וטהור ומתעלה רוחנית.
והנה לשון הרמח"ל בספרו "דרך השם": "בכלל ההשפעות הנשפעות ממנו יתברך לצורך בריותיו, יש השפעה אחת עליונה מכל ההשפעות, שעניינה הוא היותר יקר ומעולה שבכל מה שאפשר שיימצא בנמצאים. והיינו שהוא תכלית מה שאפשר שיימצא בנמצאות... ואמנם קשר הבורא יתברך את השפעתו זאת בעניין נברא ממנו יתברך לתכלית זה, והוא התורה… עד שעל ידי הדיבור בה וההשכלה [וההבנה השכלית] תמשך ההשפעה הגדולה ההיא".
וכן, הנה לשון הרמח"ל בספרו "דרך עץ חיים": "התורה הנה קודש ה', אשר לה מציאות גבוהה בגבהי מרומים. וכאשר יעסוק בה האדם למטה - אור היא אשר תאיר בנשמתו להגיע אותו אל גנזי מרומים, גנזי הבורא יתברך שמו, בדרך הארה ופעולה חזקה אשר היא פועלת בה... ובהיכנסה בנשמה יכנס אור בה".

כמו כן, התורה מגנה ומצלה על האדם מפני החטא.
אמרו חז"ל: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין" (מסכת קידושין, דף ל, עמ' ב'). כלומר, מטרת יצר הרע הוא להפיל את האדם בחטאים ובעוונות, והדרך להתגבר על הניסיונות אותו הוא מעמיד בפני האדם היא ע"י התורה שבכוחה ניתן לנצחו ולהתאזר בתעצומות כנגדו.

עוד נאמר כי הלומד תורה לשמה זוכה לאריכות ימים, עושר, כבוד, ברכה והצלחה. וכן, יזכה הוא לחיי עולם הזה ולחיי עולם הבא. עוד הוא יזכה בעת חוליו לרפואת הגוף, מכיוון שהתורה מהווה מרפא. (מסכת אבות פרק ו', משנה א' ו-ז').
כמו כן, בעת הלימוד שורה על האדם השכינה (ברכות ו, א'). וכן, יהודי הלומד בלילה משוך עליו חוט של חסד (חגיגה יב, ב'). וכן נאמר כי בית שנשמעים בו דברי תורה בלילה אינו חרב (עירובין יח, ב').

בנוסף, התורה יוצרת שמירה והגנה על האדם ועל אומת ישראל בכללה.
אמרו חז"ל: "תורה מגנה ומצלה" (מסכת סוטה, דף כא, עמ' א'), וכן לשון המדרש: "כשהם עוסקים בתורה אין כל אומה שולטת בהם "(מדרש "בין מים למים" - בתי מדרשות חלק ב').
כמו כן, כותב ה"עמק דבר": "עסק התורה הוא נקרא חרב, כמבואר על הפסוק "חגור חרבך על ירך" (מסכת שבת, דף ס)... והנה כמו חרב הוא בא לשמור מאדם המזיק, כך כוח התורה הוא משמר מכל רע" (העמק דבר, בראשית, פרק כ"ו, פסוק ה').
וכן אומר דוד המלך: "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים" (תהלים, קכ"ב, ב'), ומבואר כי הכוונה שבזכות לימוד ועסק התורה שהייתה ירושלים מלאה בה – נצחו הם במלחמה. 

כוח לימוד התורה יוצר אף הגנה על כל העולם כולו ומקיים אותו.
לימוד התורה הוא למעשה תכלית הבריאה, כפי שמביאים חז"ל: "התנה הקב"ה עם מעשה בראשית: אם ישראל מקבלים את התורה - אתם מתקיימין, ואם לאו - אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו" (מסכת שבת, דף פח, עמ' א'). כלומר, לימוד התורה בכל עת הוא המקיים את הבריאה עצמה ואילולא זאת – לא יהיה קיום לבריאה.
והנה לשון רבי חיים מוולוז'ין בספרו "נפש החיים" (עמ' רכ"ז): "והאמת בלי שום ספק כלל, שאם היה העולם כולו מקצה עד קצהו פנוי חס ושלום אף רגע אחד ממש מעסק והתבוננות שלנו בתורה, ברגע היו נחרבים כל העולמות, עליונים ותחתונים, והיו לאפס ותהו חס ושלום".

מהו השכר העצום שמקבל יהודי על לימוד תורה? הרב זמיר כהן מסביר:

תמצית הלכות תלמוד תורה מתוך "ילקוט יוסף"

א. מצוות עשה על כל איש מישראל ללמוד תורה הלכה למעשה כפי כוחו, ועל-ידי זה יוכל גם כן לקיים המצוות כהלכתן, ולשמור עצמו מכל איסורי תורה. לפיכך כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין זקן גדול שתשש כוחו. ואפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים, ואפילו יש לו אישה ובנים שחייב לפרנסם, חייב לקבוע לו זמן ללמוד תורה ביום ובלילה (רמב''ם פרק א' מהלכות ת''ת ה''ח, וטור וש''ע יו''ד סימן רמ"ו ס''א).

ב. עיקר מצוות לימוד התורה אינו כשקוראים בלא הבנה כלל, אלא מצות תלמוד תורה הוא בלימוד עם הבנת העניין. ומכאן תשובה לאלו שיש להם ''סגולה'' לגמור כל הש''ס בתוך תקופה קצרה, בלי הבנה לעומק הדברים, וברור שהוא איבוד זמן וביטול תורה (שו''ת יביע אומר ח''א חאו''ח סימן כ"ו אות ט').

ג. גם מי שאי אפשר לו ללמוד מרוב טרדתו בפרנסה, צריך להשתדל למצוא זמן פנוי לעסוק בהלכות ודיני התורה, ובפרט בשבתות ובחגים, כדי לקיים "ושננתם לבניך". וכן ישתדל לשנות לפחות שתי הלכות בכל יום, כדי שיהיה בכלל מה שאמרו: "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא". 

ד. כל המלמד תורה בעולם הזה, זוכה ומלמדה לעולם הבא, וכל הלומד תורה ומלמדה, עליו נאמר "ותורת חסד על לשונה". והאדם הלומד תורה ומלמדה לאחרים, שכרו הרבה מאד, וזכות הרבים תלוי בו, אוכל מפירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא.

ה. אף-על-פי שבוודאי שאין ללמוד תורה בגילוי ראש, מכל מקום אין זה מעיקר הדין, אך יש להיזהר בזה מאד, ואפילו כשלומד לבד בחדרו (שו''ת יביע אומר ח''ו חאו''ח סימן ט"ו סק''ז).

ו. אין ישנים בבית המדרש, לא שינת קבע ולא שינת עראי, וכל המתנמנם בבית המדרש תורתו נעשית קרעים קרעים, שנאמר, "וקרעים תלביש נומה" (סנהדרין עא).  

ז. אין משיחין בבית המדרש אלא בדברי תורה, שקדושת בית המדרש חמורה יותר מקדושת בית הכנסת. ואפילו מי שנתעטש אין אומרים לו רפואה (אסותא) בבית המדרש. ויש אומרים שבזמן הזה שאין נזהרים כל כך בשיחה בבית המדרש אומרים רפואה. ונכון להחמיר. וצריך ליזהר שלא לדבר דברים בטלים בפרט בשעת הלימוד, כי המפסיק בשעת הלימוד לשיחה בטלה מאכילין אותו גחלי רתמים, שנאמר (איוב ל') "הקוטפים מלוח עלי שיח ושרש רתמים לחמם."

ח. הנשים פטורות ממצות תלמוד תורה, שנאמר ולמדתם אותם את "בניכם", ולא את בנותיכם (קידושין כ"ט), ואף על פי כן חייבות ללמוד את ההלכות השייכות להן, משום שאם לא תדענה הלכות נדה וטבילה, הלכות שבת, הלכות ברכות, הלכות איסור והיתר, מליחה, ובשר וחלב וכיו"ב, איך יוכלו לקיימן? ומטעם זה הנשים מברכות בכל יום ברכות התורה, ואומרות "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על דברי תורה".
ויש לדעת, אישה שלמדה תורה אפילו בשאר מצוות שאינן שייכות לה - יש לה שכר, אלא שאין שכרה כשכר האיש שלומד, כי "גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה" (קידושין לא).

ט. אישה שמגדלת בניה לתורה ומחנכת אותם ללמוד תורה, ומעודדת את בעלה ללמוד תורה, שכרה הרבה מאד, והיא חולקת שכר עמהם.

(צילום: shutterstock)

י. מצוות עשה ללמד את בנו תורה, שנאמר: "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם". וכן חייב ללמד את בן בנו, שנאמר, "והודעתם לבניך ולבני בניך". והמלמד את בן חברו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה. וכל המלמד את בן עם הארץ תורה, אפילו הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה, הוא מבטלה בשבילו.

יא. חייב אדם לחנך את בניו לתלמוד תורה, משחר נעוריהם, ולכן משיתחיל התינוק לדבר, על אביו ללמדו את הפסוק: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", ו"שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד". ואחר כך מלמדו פסוקים מכל התנ"ך. וירגיל אותו מילדותו לברך ברכות הנהנין, וברכת "אשר יצר", ולענות אמן על כל הברכות ששומע. ולא יניח אותו לישון עד שיקרא קריאת שמע לפני שישן.

יב. אשרי אדם המחנך את בניו לתורה וליראת ה' טהורה, ועושה כמיטב יכולתו לחנכם בישיבות. וכל זכויות שעושה הבן במשך חייו הוא וזרעו וזרע זרעו - הכול נזקפים לזכותו של האב הזה.
ועליו נאמר: "ישראל אשר בך אתפאר".

לחצו כאן לקריאה מלאה של הלכות תלמוד תורה מתוך "ילקוט יוסף".

צפו ברב אליהו עמר מסביר על חשיבות קביעת עתים לתורה:

אסור לכם לפספס: קראו כאן את דרשתו בת ה-3 דקות של ה"חפץ חיים", שהרעישה לבבות.