ממשרד פרסום יוקרתי לדירה פשוטה בבני ברק: מעצבת הלוגו של הידברות מספרת

"בתחילתו של תהליך החזרה בתשובה שלי, עבדתי במשרד פרסום גדול, אבל הרגשתי שם ריקנות גדולה וסלידה מכל שקרי הפרסום", אומרת מירב בר-לב, מעצבת גרפית ומאיירת במקצועה. "הבנתי שעליי לעבור למקום אחר, אבל עדיין לא הייתי מסוגלת לעזוב את 'כלוב הזהב', עם המשכורת השמנה והתנאים המעולים שהיו לי, לטובת דרך לא ידועה". 

באותו זמן, הגיעה למירב הצעת עבודה מ'הידברות', שהיה אז ארגון קטן בתחילת דרכו. "ערוץ הטלוויזיה של הידברות היה בשלבי הקמה, והם היו זקוקים לחבילת עיצוב מתאימה עבורו", היא אומרת. "רציתי מאד לעבוד במקום כזה, שעוסק בתוכן טוב באמת, וכך הגעתי ממשרדי החברה היפים והמעוצבים שהורגלתי בהם, לראיון עבודה במשרדי הארגון, ששוכנו אז בדירה קטנה בבני ברק. כיוון שאסטתיקה תפסה מקום חשוב בעולמי, הזדעזעתי מהפשטות והצפיפות של הרחוב הבני ברקי. לא האמנתי שאוכל לעבוד במקום כזה, אבל הבנתי שזו הזדמנות של פעם בחיים, כי אחרת יכול להיות שאשאר לנצח בעולם החלול שבאתי ממנו". מאז עברו 15 שנה, וחבילת הטלוויזיה שעיצבה מירב לערוץ כבר עברה רענון והחלפה, אבל הלוגו של הארגון, פרי ידיה המוכשרות, מלווה אותו עד היום.

כל כך מצליחים וכל כך לא מאושרים 

מירב נולדה בתל אביב לפני 43 שנים, למשפחה שלא הכירה כמעט דבר מהיהדות. "לא ידעתי אפילו מה זה קידוש בשבת", היא אומרת. "כשבגרתי, פניתי ללימודי עיצוב ואיור, ובסופם התקבלתי לעבודה באחת מחברות הפרסום הגדולות בארץ. עבדנו שם עם הלקוחות הכי גדולים, כמו 'תנובה' ו'שטראוס', והמקום עצמו היה מתגמל מאוד מבחינת המשכורת והתנאים. אלא שעם כל זאת, היה לי שם קשה מאד. הרגשתי שאני שאני מבזבזת את זמני וכשרוני על דברים לא חשובים ומשתפת פעולה עם שקרים שיווקיים, ולכן תחושת הריקנות בתוכי רק הלכה וגדלה. בזמן ששאר העובדים סביבי נהנו מההצלחה, אני הייתי בודדה בתחושותיי, ולכן אחרי 6 שנות עבודה במקום, הבנתי שעליי לעשות שינוי".

בחיפוש אחר המילוי הפנימי שחלמה עליו, עברה מירב לניו יורק. "למרות שלעיר הזו יש הרבה להציע בתחום הגשמי, התקופה שעברתי שם היתה עבורי מטלטלת מאד. ראיתי מעצבים בתחום שלי שהגשימו את כל חלומות ההצלחה, אבל לא קשה היה לפספס את העובדה שהם פשוט לא מאושרים. צרם לי לראות איך אנשים שכבר השיגו את כל השאיפות, עדיין חיים בלי נחת וסיפוק, ואיך הם נמצאים במלחמת הישרדות. הרגשתי שבמקום הזה אדם לאדם זאב, וכל האמצעים כשרים כדי להשיג את המטרה אליה חותרים. השכן שהתגורר בדירה מתחתיי, למשל, סיפר פעם בגאווה איך הוא השיג את הדירה היפיפיה והיוקרתית שלו. מסתבר שהדירה הזו היתה מושכרת לאדם אחר, שעשה סאבלט - השכיר אותה לתקופה של כמה שבועות לשכן שלי ונסע לטיול. באותו זמן השכן התאהב בדירה, ולכן הלך לבעל הבית שלה וחתם איתו על החוזה, תוך שהוא מדיר את הדייר המקורי. זה לא בלתי חוקי, אבל הוא סגר את העסקה הזו באופן מאד לא מכבד מאחורי גבו של השוכר הקבוע, ואחר כך עוד התגאה במעשה הזה שלו".

על תחושותיה הקשות יודעת מירב כיום להודות. "יתכן שאנשים חווים את ניו יורק אחרת ממני, אבל ה' תפר את זה כך שזו תהיה ההרגשה שלי במקום, ומתוך כך התגבשה בתוכי הבנה עמוקה שאני לא שייכת לשם ולא רוצה להמשיך לחיות את חיי ככה. בהשגחה פרטית ממש, פגשתי באותו זמן כמה חסידי חב"ד. זה היה בחודש אלול, ובפעם הראשונה בחיי למדתי שראש השנה הוא הרבה יותר מתפוח בדבש, והוקסמתי מהעומק האינסופי של היהדות. בהמשך התחלתי ללכת לשיעורי תורה בניו יורק, בהם גיליתי עולם שלם. זכור לי, למשל, איך לפני חג השבועות הרב שאל את הנוכחים מה היה האירוע ההיסטורי שהתרחש בו, ואף אחד לא ידע לענות 'מתן תורה', כמה מאיתנו רק ידעו לומר שזה קשור לביכורים. מתוך כך התחלתי להבין שאני חיה בבורות עצומה, ונפתח לי הצימאון לידע נוסף".

חשבת אז על חזרה בתשובה?

"לא, אפילו לא לרגע. הייתי אז תל אביבית עם פוזה ואגו, וחזרה בתשובה בוודאי שלא היתה אטרקטיבית עבורי. אבל נהניתי מהשיעורים, ולכן המשכתי ללכת אליהם, ובסיומה של אותה שנה חזרתי ארצה, והתחלתי ללכת, בין השאר, לשיעורים של הרב פנגר במרכז קטן בתל אביב. לשיעורים האלה היו מגיעים בכל פעם רק ארבעה אנשים, אבל למרות זאת הרב, שעדיין לא היה אז מוכר, נסע בכל שבוע עד אלינו, וגם שם בהם את כל הלב והנשמה. הוא ענה לכל השאלות שלי, פירק אחת לאחת את התפיסות שגדלתי עליהן, והיה שם גם מול השאלות הקשות שעלו לי. כך עם הזמן המחסומים שלי ירדו, והלב - שהרגיש כבר קודם לכן שזהו הדבר הנכון, קיבל את האמת".

(קרדיט: מירב ברלב בשיתוף עם נעמה רובין ושפרה ארליך קופל)

(עיצוב לוגו: מירב בר לב)

מיופי חיצוני לתוכן פנימי

מירב חזרה לעבוד באותו משרד פרסום בו עבדה קודם, אך אי אפשר היה להתעלם מהשינוי שחל בה. "התחלתי לאכול כשר, להביא לעבודה סנדוויצי'ם מהבית, ולהתלבש בצורה קצת יותר צנועה", היא אומרת. "אנשים סביבי החלו להרים גבה, ואני שוב הרגשתי איך המשרד הזה הוא לא המקום שלי, אבל לא היה לי מושג איך אפשר לחיות בלי משכורת שמנה, מחוץ לאזור הנוחות שלי. מאז ומעולם חייתי ברמה כלכלית גבוהה, והייתי רגילה לבילויים וקניות, כך שיחד עם הרצון החזק לחיים חדשים, עדיין היו בתוכי הרבה מניעות".

ועם כל זאת, רגליה הוליכו אותה לבית המדרש מעצמן. "הגעתי למדרשת 'נתיב בינה' בירושלים, הפעם מתוך ידיעה שאני כבר בתחילתו של תהליך חזרה בתשובה. בפעם הראשונה בה הגעתי לבקר במקום, היה ברור לי שאני לא נכנסת אליו יותר. שוב צרם לי הנושא האסתטי, ושכונה חרדית, עם כל הבימבות בכניסות הבניינים, הרתיעה אותי קשות.. אלא שבדיוק אז פגשתי במדרשה חברה מתל אביב, והופתעתי לראות אותה עומדת לפני דתיה למהדרין. ברגע שראיתי אותה הבנתי שאם היא שם - גם אני יכולה, וכך התחלתי תקופה של חיים כפולים - פעם בשבוע במדרשה בירושלים, ובשאר הזמן במשרד הפרסום בתל אביב".

אז איך בסוף קרה השינוי?

"הטוויסט בכל העלילה הזו הגיע משמיים, בדיוק אחרי שנסעתי להתפלל בציון רבי נחמן באומן, ופתאום ראיתי סיעתא דשמיא אדירה. איכשהו, שמעו עליי ב'הידברות', שהיה אז ארגון קטן בהרבה ממה שהוא היום, והציעו לי לבוא לעבוד אצלם. הם היו זקוקים לאריזת טלוויזיה - חבילת עיצוב לערוץ שעמד לקום, ואני הגעתי לראיון במשרדי הארגון, שהיו אז בדירה קטנה ברחוב רבי עקיבא בבני ברק. עצם הכניסה לעיר הזו הכניסה אותי להלם, וכך גם הדירה הפשוטה אליה הגעתי, אחרי שהתרגלתי למשרדים יוקרתיים, עליהם עמלו מיטב המעצבים. במהלך הראיון, נכנס הרב זמיר כהן לחדר, והיה חשוב לו לומר דבר מסוים. הוא אמר שבעולם שלנו, בן השפחה הוא זה שנראה טוב ברמה החיצונית, והוא גם זה שמקבל את כל הכבוד, ואילו לו חשוב - שבן הגבירה ייראה טוב לא פחות ויקבל גם הוא כבוד. הבנתי מאד את הצורך לעשות זאת, כי אי אפשר להנחיל ערכים עם עטיפה לא מושכת, לאנשים שגדלו בעולם בו החיצוניות תופסת מקום חשוב כל כך. כיום בכל הפרסומות עוברים על הדמויות עם כל תוכנות העיצוב האפשריות, עד שהן נראות כמו מיליון דולר. היה לי חשוב לקחת את כל הכלים האלה לטובת האמת, ראיתי בזה שליחות, ורציתי מאד לעבוד ב'הידברות', אבל עדיין הרגשתי קושי".

(עיצוב מירב בר לב, צילום: מיכאל ליבמן)

(עיצוב: מירב בר לב)

(עיצוב מירב בר לב, צילום: יוחנן כ''ץ)

מה היה הקושי?

"לעבור לעבוד במקום כזה, בלי התנאים המפנקים שהורגלתי בהם, היה עבורי מפחיד כמו לקפוץ מצוק אל הלא נודע, ולכן הצבתי להם תנאי שכר באותה רמה שהיתה לי במשרד הפרסום. חשבתי שכך 'אנפנף' את הצעת העבודה הזו, אבל להפתעתי הם הסכימו. באותם רגעים הבנתי שזו הזדמנות של פעם בחיים, ושאם לא אעזוב את עבודתי עכשיו, יכול להיות שלא אצליח לצאת מהעולם בו אני חיה אף פעם". 

מירב עברה לעבוד ב'הידברות', בדירה הכל כך לא מעוצבת בבני ברק. "ההתמודדות עם הרחוב החרדי לא היתה לי פשוטה, הייתי רגילה למסעדות יוקרה מתחת למשרד, ופתאום יש למטה רק קוגל", היא מספרת בחיוך. "בנוסף, היה סביבי צוות חרדי, שהגיע מעולם שונה כל כך. אבל ידעתי ליהנות מהיתרונות של סביבת העבודה הנקיה, ומהאתגר שבעיצוב אריזת הטלוויזיה והלוגו של 'הידברות'. האריזה הוחלפה בשלב מאוחר יותר, אבל הלוגו נשאר עד היום, וזו התרומה שלי לארגון".

עבודתה של מירב בערוץ נמשכה רק חודשים ספורים. "הם היו אז במלחמת הישרדות על כל שקל, ולבסוף הבינו שאין הצדקה למשכורת הגדולה שקיבלתי. בכל אופן, אני מצידי שמחתי על כך שהמקום הזה היווה עבורי קרש קפיצה, ומשם התחלתי לעבוד כעצמאית עם אנשים המייצגים ערכים כלבבי. זכיתי לעבוד עם מרכזי קירוב, וראיתי שליחות גדולה ביצירת עטיפה חיצונית יפה לעבודה החשובה שלהם. אחר כך הגיעו עיצובים של דיסקים לאמנים שונים, כמו אהרון רזאל, יצחק מאיר ועוד, וכבר 3 שנים שאני שאני זוכה לאייר את הכריכה ליומן של הרבנית ימימה מזרחי". 

אגב, מה היתה המחשבה סביב עיצוב הלוגו של 'הידברות'?

"היו כמה וכמה נסיונות עד שהגענו אליו. חיפשנו משהו שהיה מצד אחד עכשווי ואופנתי, באופן שיתפוס את העין, ומצד שני שיהיה גם נצחי. לכן המגן דוד הוא לב ליבו של הלוגו, והצבעים מייצגים את העושר של התורה, וגם את הגוונים הרבים בעם ישראל, שמתאחדים כולם סביב האמת".

(עיצוב לוגו: מירב בר לב)

הלב ניצח, חזרתי הביתה

"אני מאושרת על כך שזכיתי להגיע לנישה שלי, לעטר ולפאר תכנים שקשורים בעולם התורה", אומרת מירב. "אני קמה בכל יום ומודה לה' שגילגל כך את הדברים, וכיום מבינה שלא לחינם הוא שלח אותי לחברת הפרסום בה למדתי סודות המקצוע, ושכל זה היה כדי שאוכל להשתמש בידע הזה לטובת האמת. המעבר שלי בין העולמות לא נעשה בצורה קיצונית, אלא באופן איטי והדרגתי, ולמרות שזה היה נראה לי בלתי אפשרי, האמונה בייעוד שלי והחתירה למה שבאמת ממלא אותי, הם אלה שנתנו לי את הכוח להמשיך. משהו פנימי בתוכי חתר כל הזמן קדימה, וראיתי איך הקב"ה פותח לי פתחים לאורך כל הדרך הזו. לפני 15 שנים, כשנכנסתי לעולם היהודי, התכנים היהודיים נראו הרבה פחות יפים מבחוץ, ואילו כיום הכל מונגש טוב יותר ברמה הוויזואלית, וזו מהפכה שיש לה חשיבות גדולה".

איך את מסתדרת כיום, עם רמת חיים פחותה מזו שהורגלת בה?

"יחסית לרמת החיים שגדלתי בה, מצבנו הכלכלי אמנם נחשב מצומצם, אבל כיום אני יותר חותרת לפשטות, ולא מרגישה איזשהו חסר. יש משהו מאד נקי בכך שקונים את מה שבאמת צריך, ולא דברים שהיום יכולים לשמח, ומחר סתם יהיו תקועים בבית, זה עוזר לנו כמשפחה להתמקד במה שחשוב באמת. בהקשר לחוש האסתטי והכמיהה ליופי שטבועים בי עמוק, לא התרגלתי להזנחה וכיעור. אבל אם בעבר היה זה עבורי ערך בפני עצמו, אז כיום אני רואה את היופי כאמצעי ולא כמטרה. הרי גם התורה שלנו יפה, וחשוב שיהיה לזה ביטוי".

ולסיום, אם היית בחיפוש אחר האמת, למה בחרת דווקא ביהדות? יש כיום הרבה אנשים שמוצאים רוחניות דווקא במקומות אחרים

"זו שאלה טובה, כי במקום בו אני גדלתי היהדות הוצגה כחשוכה, וכמו כל הסביבה שבה חייתי - הייתי גם אני קורבן לדברי הארס של התקשורת. לכן בתחילת החיפוש שלי התעניינתי בתורות המזרח, אבל מהר מאד הבנתי לאן אני שייכת. הרגשתי שתורות אחרות לא מדברות בשפה הפנימית של הנשמה שלי, וזה יכול אולי להישמע קצת מיסטי, אבל בפעם הראשונה בה לקחתי סידור ואמרתי 'שמע ישראל', הפסוק הזה כל כך נגע בי, שהצטמררתי כולי. במשך שנים שום דבר לא ריגש אותי, ופתאום הקריאה בסידור העלתה דמעות בעיניי, לא פעם ולא פעמיים. חשתי תחושת חיבור עמוקה ובלתי מוסברת, תחושה שחזרתי הביתה, בזמן שדרכים אחרות לא הרגישו בית. בהתחלה גם השכל חסם אותי מלקבל את האמת, וכאשר קראתי, למשל, שראש השנה הוא יום הדין, השכל אמר לי שזה נשמע כמו סיפור ילדים, בזמן שבאותם רגעים ממש, המילים 'יום הדין' גרמו ללב שלי לרעוד. רק אחרי שקיבלתי הוכחות שכליות לאמיתות התורה, השכל סוף סוף נרגע, ואז נפתחה האפשרות ללב להחזיר אותי הביתה".