איה קרמרמן: בבקשה תשלח לי תמיד את המילים הנכונות. לא רק בטורים שלי

תודה, בבקשה, סליחה. כן, המילים הפשוטות שהיו כתובות על גב המחברות החומות של ילדותנו. חבל שמישהו בחר להחליף אותן במיקי מאוס ובאלזה. האמת, אני לא מצליחה לבחור איזו מהמילים הללו היא החשובה ביותר. אולי הן מבקשות לחיות זו לצידה של זו, אחרת הן לא שלמות.

לפני מספר שנים כתבתי טור לכבוד ראש השנה. טור על שלוש מילות הקסם המקיפות את חיינו, לפעמים לא מספיק. מבלי לחזור לאותו טור, הוא מהאהובים עלי. יש בו הכול. עצירה והתבוננות על החיים. מבט אחורה ותקווה לעתיד. יש בו תפילה, וידוי ומחילה. יש בו אמונה פשוטה שבאמת אין לי על מי לסמוך, אלא על אבא שבשמיים. יש בו אמונה פשוטה, כמו של הילדים, כזו שאני מתפללת שתהיה לי. יש בו חיבור. נטו, הוא ואני.

השנה לא הייתה דומה לשום דבר שיצא לנו להכיר. שנה של ברקסים פתאומיים. רוצים להתקדם, אבל נעצרים מלמעלה. כאילו נאמר לנו, אם אתם לא מצליחים לשים לעצמכם מעצורים - חבל, כי אתם באין מוצא. אז אני שוב מבקשת לעצור ולהתבונן. אני מבקשת לא להיכנס לחג בדאגה על סלט ששכחתי להכין, או בריצה אחרי חולצה לא מגוהצת. אני מבקשת לא לפספס, להגיע מוכנה לפגישה שלי עם מי שאמר והיה העולם. מי שאומר וקובע את עולמי.

סליחה

סליחה שלא הצלחתי לשפוט לכף זכות. לראות אנשים עם מסכה על הסנטר, על המרפק, ביד, רק לא איפה שצריך, גרם לכל תורת רפ"ב, שאני מאמינה בה כל כך, להיעלם.

סליחה שאטמתי לב ליד המבקשת סיוע. שלפעמים אמרתי בלבי "לכו לעבוד", במקום להגיד תודה שאתם מאפשרים לי לנהוג בחסד. נכשלתי על החסד שבחסד.

סליחה ששתקתי כשהייתי צריכה לצעוק. שלא מחיתי כשראיתי עוול. שאמרתי לעצמי שמישהו אחר יקיים "הוכח תוכיח".

סליחה על רגעים שבהם לא התרגשתי ששבת מגיעה. לא מגיע לה היחס הזה ממני. אני חייבת לה הכול.

סליחה על רגעים שבהם רציתי להתנתק. שאמרתי "זה לא אתה, זו אני". על דיבורים קשים שהטחתי בנקודות של שבר.

סליחה על חוסר סבלנות לבריות שלך. לא משנה כמה מאתגרות בראת אותן, אני אמורה לראות בהן את האבנים הטובות, להאיר להן פנים. לא תמיד יש בי הסבלנות והכוחות לזה.

סליחה על שאין בי הביטחון בך, שכל מה שאתה עושה הוא לטובה לכתחילה. עקרונית, אחלה רעיון. בקטנה, בחיים הפרטיים שלי, לא תמיד בשבילי.

תודה

תודה על ירושלים. על בתי הספר. על ילדים מאושרים במסגרות, על מורים ומורות טובי לב. על בית הכנסת. על הבית. על השקיעה מהחלון בחדר של הבנות. על הבריזה הקרירה והמלטפת בימי אב העצובים.

תודה על 365 ימי בריאות.

תודה על ליל סדר מושלם בבית מצוחצח. פעם ראשונה שהצוות המשפחתי עשה הכול לבד.

תודה על שמחה ואושר, אף על פי ששיניתי כל תכנית שהייתה לנו השנה.

תודה על חברות אמת. ישנות וחדשות. כאלה שהלב שלי שמור להן בכספת. על חברים שהפכו למשפחה.

תודה על סוכה מוארת ולבנה. תודה שאנחנו מתגעגעים אליה כל השנה.

תודה על אמא שלי. כל מילה מיותרת.

תודה על אחותי המרוחקת פיזית בלבד. תודה על הגעגועים אליה. רחוק מהעין רחוק מהלב - לא במקרה הנ"ל.

תודה על סבא וסבתא. תודה שזכינו לרבוץ איתם ואצלם בקיץ. תודה שזה הרגיש הכי טבעי וכיפי בעולם.

תודה על הזכות להוציא שני ספרי בישול, בהחלטה של רגע. תודה על האומץ לשחרר ולקפוץ למים בלי לחשוב.

תודה על חודשי סגר מופלאים. שנים לא נהניתי ככה. תודה שהיה לנו הכי כיף בעולם יחד. תודה שזה מה שכולנו אמרנו יחד בשבת. אני יודעת שזכינו ושלא כולם חוו את התקופה הזאת כמונו.

תודה ששלחת לי בעל וילדים חבקנים ונשקנים. תודה על לילות של שבת, כשכולם ישנים יחד במיטה שלי. תודה שאני מתרגשת מזה ולא מקטרת שכואב לי הגב כי מחצו אותי מכל הכיוונים, כולל כפות רגליים על הלחי.

תודה שאתה מחדש את מצבור המילים שלי, תודה שאתה מדייק אותן בשבילי. תודה על שאני מגיעה ונוגעת בלב של אנשים.

תודה על צחוקים ודחקות ששמורים לגרעינית שלי. בשביל הרגעים האלה חזרתי בתשובה.

בבקשה

בבקשה תשלח לנו בריאות. בנפש ובגוף. בדברים הגדולים והקטנים, שגורמים להחסיר שינה מעיני ותנומה מעפעפי.

בבקשה תפחית אכזריות בעולם שבראת, תעדן אותו, תחזיר לו את ההיגיון שאבד לו. הוא כואב וקשה לי מדי. אני לא רוצה לאטום את הלב. אבל יש רגעים שמרגיש שאין לי ברירה. הרגעים האלו מתחילים להיות צפופים מדי.

בבקשה תיקח את המגפה הזו מכאן. אנחנו עיוורים מכדי לראות את הרמזים הברורים שלך. תשושים מכדי להפנים אותם. תצטרך למצוא דרך אחרת להחזיר אותנו לאחדות, שלום ורעות. רק בבקשה, תמצא דרך רחמנית יותר.

בבקשה תאיר את האהבה שלך בלב של הילדים שלי, כמו שהארת אותה בלב שלי. לא תמיד קל להיות ילדים של בעלי תשובה. בבקשה תן גם להם את המתנה הזו.

בבקשה תשלח לי את המילים הנכונות. תמיד. לא רק בטורים או בהרצאות. גם ביומיום מול בעלי והילדים.

בבקשה תיתן לי כוח ואומץ להישיר מבט בעולמך. בלי הפחד הבסיסי שטמון בי ואומר לי "אל תציצי אפילו החוצה. מה רע לך בבית".

בבקשה תיטע בי הכרת הטוב. גם כשאני עושה אינסוף כביסות או מנסה למצוא את ייעודי בערימת כלים מלוכלכים.

בבקשה אל תשמור מרחק מאיתנו. ריחוק זה אהבה, כל עוד זה לא ממך.

בבקשה תרפא את השנאה והקיטוב. תזכיר לנו ברחמים מה זה ואהבת לרעך כמוך.

בבקשה תברך אותנו בשנה טובה ומתוקה, כמו שאנחנו מבינים טוב ומתיקות מה הם.

בבקשה תשלח את משיח צדקנו. כי די.

חלת דבש מושלמת לראש השנה

שדרוג סופר־מוצלח לחלה הרגילה. בבקשה אל תשלחו לי מיילים ששואלים אם אפשר לעשות עליה "המוציא". אני לא פוסק הלכה. מקסימום תכיני נגלה רגילה ונגלה של המתכון הזה. שווה את ההשקעה.

המצרכים:

1 1/2 כפות שמרים יבשים // 1 כף סוכר // 1 כוס מים חמימים // 1 ק"ג קמח כוסמין לבן // ¾ כוס דבש // 3 ביצים // 1 כף מלח // ½ כוס שמן // ¼-½ כוס מים

אופן ההכנה:

מכניסים לקערה את השמרים, הסוכר וכוס המים // נותנים לשמרים כ־5 דקות להתעורר, או להתחיל להקציף // מוסיפים את שאר הרכיבים, מלבד תוספת המים, ולשים היטב // אם הבצק יבש מדי, מוסיפים בהדרגה את המים // מניחים בצד עד להכפלת נפח הבצק. זה בצק כבד, בגלל הדבש והביצים. אל תיבהלו שלוקח לו יותר זמן לתפוח // מחלקים את הבצק לשלושה חלקים וצרים לו צורה. אני פשוט מגלגלת לנקניק ומגלגלת אותו לתוך עצמו כמו שבלול // מניחים על תבנית תנור מרופדת בנייר אפיה ומתפיחים שוב כ־10 דקות // שימו לב שהבצק מספיק קשיח להחזיק צורה. אם לא, תכניסו לתבנית. הוא יתפח למעלה // אופים בתנור שחומם מראש על תוכנית טורבו, 180 מעלות, כ־24­-28 דקות // זיגוג דבש: מערבבים בכוס 2 כפות דבש עם 1 כף מים רותחים, ומברישים את החלות בעודן רותחות.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".