מישיבת בריסק – לאיחוד האמירויות: הרב קרקובסקי מסתובב במדינות המפרץ כבן בית

ברקע הסכם השלום שנחתם בין ישראל לאיחוד האמירויות ובחריין, פגשתי את האיש שלא חיכה לחתימה הפורמאלית, והוא מקיים מזה תקופה ארוכה יחסים עם מערכת השלטון שבמדינות המפרץ. "אני ראש כולל בירושלים", מספר הרב קרקובסקי, "אבל אין לי כוונה לפתוח סניף באבו דאבי", הוא מוסיף בהלצה.

הרב יששכר דב קרקובסקי, במקור מארצות הברית, וכיום גר עם משפחתו בירושלים. הוא בנו של סגן שר הביטחון של ארצות הברית בממשלת רייגן (1985). חייו מתחלקים בפסיפס מגוון של עיסוקים, אשר הבולטים שבהם הוא היותו ראש כולל בישיבת 'היכל התורה' (פרשבורג) שבירושלים, ובנוסף הוא משמש כאחראי של הכשרות OU בישראל. לאחרונה תמונתו התפרסמה עם נסיכים מאיחוד האמירויות, כשהם לבושים בלבושם המסורתי. לנוכח הקשר המוזר משהו, הרמת גבה היתה תגובה מובנת. החלטנו לבדוק.

איך יהודי חרדי, הנראה אברך כולל, נוחת באבו דאבי, ועוד פוגש את צמרת השלטון?

"אני לא יודע אם אתה מתכוון לשאול אותי פיזית, או רעיונית. אבל אענה לך על שניהם. פיזית, להגיע לאבו דאבי בימים כתיקונם, דהיינו לפני הקורונה, היה דרך עמאן בירת ירדן, ומשם ישירות לאבו דאבי. אבל כיום בעקבות הקורונה, השתבשו סדרי בראשית, ניסיתי לטוס דרך תורכיה, אבל הם לא מקבלים טיסות מהאמירויות. אז נאלצתי לטוס דרך אירופה, שזה מאריך מאוד את הדרך. ולשאלתך מה לי ולאבו דאבי, אפרט בהרחבה. ישנו איש עסקים אמריקאי שיש לו דירה ברחביה, וכשהוא הגיע לארץ, הוא חיפש רב שילווה אותו מהזווית הרוחנית. במסגרת הקשר שלנו, הוא סיפר לי לפני כשנה, שהוא קיבל הזמנה מיורש העצר של סעודיה, מוחמד בן סלמאן, אירוח למשך שלושה שבועות, ולשם כך הוא פנה למשגיח כשרות שנמצא באופן קבוע במפעלים באבו דאבי, וביקש ממנו להכשיר לו את המטבח אצל המארחים בסעודיה. זה פתח לנו שיח על נושא הכשרות במקומות נידחים מיהדות בעולם. אני בנו של סגן שר הביטחון בממשל רייגן, ואבי היה חרדי שומר תורה ומצוות. במסגרת עבודתו, הוא הסתובב ברחבי בעולם, ובמקומות שהכשרות לא מצויה בהם. אבי היה מפנה את השאלות שהתעוררו לו לרבי משה פיינשטיין זצ"ל, ולאחר מכן לבנו רבי דוד פיינשטיין ולתלמידו הרב בעלסקי. במהלך השנים, למדתי מה צריך הכשר, ומה לא, מה לכתחילה ומה בדיעבד. הכרתי את כל הבעיות העלולות להיווצר במהלך השהות במדינה אחרת. מששמע על כך אותו איש עסקים, הוא שאל אותי, האם אני מסכים שהמשגיח שהוא מינה, ייצור איתי קשר, על מנת להחכים. כי המשגיח הוא איש צעיר, אין לו יכולות פסיקה, והשאלות הן רבות. כמו עירובין, מטבח, בשר וחלב, טריפות. כך נוצר לי קשר עם המשגיח של נסיעת איש העסקים. לאחר מכן, המשגיח הידק איתי את הקשר ושאל עוד שאלות בכשרות שאינם קשורות לאיש העסקים אלא למדינות אחרות במפרץ, בהם הוא משמש כמשגיח. כך חיזקנו את הקשר".

אבל מייעוץ כמשגיח, ועד פגישות עם המנהיגים, יש קצת הבדל?

"זה לא התחיל מיד. בתחילה נסעתי לסייע בענייני הכשרות והקהילה המקומית, ומשם הדרך קלה מאוד, כי לנסיכים שם וסתם לתושבי המקום יש רצון להצטלם עם רב יהודי. זה סוג של אייקון, זאת לא עוד תמונה. כמו שלפעמים קורה לנו, שבדרך לכותל עוצר אותך תייר יפני שרוצה להצטלם אתך כי זאת תמונה מעניינת. לכן הם הזמינו אליהם רב יהודי, וכך הם משכו תמונות מעניינות שניתן להתרברב בהם".

שהות במדינה מוסלמית זרה – עם לבוש חרדי

איחוד הערביות היא פדרציה הכוללת שבע מדינות, שאולי את חלקן אפילו לא שמעתם מעולם: עג'מאן, פוג'יירה, אבו דאבי, ראס אל ח'ימה, דובאי, אום אל קיוין ושארג'ה. הקהילה היהודית שבאזור המפרץ, מתרכזת בעיקר בדובאי ובאבו דאבי, ובשאר המדינות החברות באיחוד אין קהילות יהודיות.

מה ידוע לך על מספר היהודים והקהילות החיים במדינות אלו?

"אין לי מספר מדויק לתת לך, אבל הערכות נעות באזור של בין 1000-3000 יהודים. כמו כל קהילה יהודית גם כאן יש שני בתי כנסת. בבית הכנסת הוותיק יותר יש כ-50 מתפללים כל שבת, ובראש השנה 150. נוסח התפילה בבית הכנסת הוותיק הוא דווקא אשכנז. בבית הכנסת השני מתפללים כ-40 איש בנוסח עדות המזרח. שאר היהודים המתגוררים באבו דאבי ובדובאי, לצערי, אינם שומרי תורה ומצוות".

מה המקור והשורשים של הקהילה?

"ברמת העיקרון זאת קהילה מאוד שונה מהקהילה בבחריין, שם הקהילה קיימת מימים ימימה. הסבים שלהם, והסבים של הסבים שלהם, התפללו שם. אבל באבו דאבי ודובאי התגבשה קהילה של יהודים שהזדמנו למקום לצרכי עסקים, לימודים, או רפואה, אבל זה לא משהו שורשי עתיק".

עכשיו לשאלה הכי מתבקשת. אתה לא מפחד לשהות במדינה מוסלמית זרה?

"אני ממש לא מפחד, כולם כאן אוהבים את היהודים, ואת הישראלים בפרט. אתן לך דוגמה למשל. כשתושבים מקומיים שואלים אותי מאיפה אני, אז אני עונה שאני אמריקאי, אני רואה שהם מאוד מאוכזבים, הם היו מצפים ממני לשמוע שאני ישראלי. מבחינתם ישראל זה הייטק, זה עוצמה, זה ביבי נתניהו, שאותו הם מחבבים במיוחד".

הרב קרקובסקי מדגיש נקודה נוספת: "אני לא מחביא את זהותי שם. אדרבה, אני הולך עם כל הלבוש שלי, כובע וחליפה בראש מורם, והם אוהבים את זה. אני יכול לומר לך שכאן אני מרגיש הרבה יותר בטוח מאשר בצרפת, בה יש יותר גילויי אנטישמיות כלפי יהודים. עוד אספר לך, שפעם אחת סיפר לי ראש הקהילה בדובאי, מר רוס קריל, שאכן פעם אחת הוא חש במפרץ גילויי אנטישמיות, אבל זה היה מתיירים אירופיים שהתארחו באיזור. המקומיים כאן אינם שונאים יהודים, ורובם המכריע אפילו מחבבים אותנו מאוד".

אם מדינות המפרץ כל כך מחבבות אותנו, אז מדוע להבנתך סעודיה לא עולה על העגלה ומצטרפת להסכם השלום שנחתם עם בחריין ואיחוד האמירויות, מה אתה שומע מאחורי הקלעים?

"אני לא מתעסק בפוליטיקה, וגם השיח שלי עם הנסיכים ויורשי העצר הוא לא סביב הפוליטיקה. זה לא מה שמעניין להם בי. אבל איך שאני מבין מהשיח שמסביב ומרוח הדברים, סעודיה היא תומכת גדולה של כל ההסכמים הללו, וללא האור הירוק שהיא העניקה לשאר המדינות, ייתכן והסכם השלום שאנו רואים עכשיו, לא היה יוצא לפועל. ובכל אופן, סעודיה היא לא עוד מדינה, היא מדינה של סמל האסלם, בגלל העיר מכה ועוד דברים היסטוריים. לכן כשסעודיה עושה צעד, היא חייבת לקחת בחשבון את דעת הקהל המוסלמי שבכל העולם. אמחיש לך בדוגמא. מדינת ישראל אינה נחשבת למדינה דתית, ובכל אופן אם עושים מהלך שעלול לעורר כעס אצל הדתיים, אז נמנעים ממנו, למרות שהם לא מאמינים שהם צריכים להימנע ממנו. אבל הם מבינים שמדינת ישראל מסמלת את היהודים והיהדות. כך הדברים עובדים גם בסעודיה. אבל אני מאמין שיבוא יום והם התגברו על הבעיה הזאת, וייחתם גם איתם הסכם שלום".

מישיבת בריסק – לאיחוד האמירויות

הרב קרקובסקי לא חלם שמבית המדרש אותו הוא פוקד יומם וליל, הוא ימצא את עצמו פוגש בזה אחר זה את נסיכי המפרץ. "אני בכלל למדתי בישיבת 'בריסק' בירושלים, הנחשבת לישיבה של עילויים ומתמידים ממבחר עולם הישיבות, המגיעים אליה, על מנת ללמוד ולהשכיל יותר בשיטת 'בריסק' ההיסטורית. ביום מן הימים, פנה אלי הרב בעלסקי מהכשר OU, וביקש ממני להצטרף למאמץ הכשרות של הארגון. קצת היססתי, אבל הוא לא ויתר, ומצאתי את עצמי עמוק עמוק בתוך הצוות של הכשרות. יום אחד פגשתי את הגאון רבי צבי קושלבסקי, ראש ישיבת 'היכל התורה' (פרשבורג), איתו יש לי קירבה משפחתית, דוד של אשתי. והוא ביקש ממני שאבוא ללמוד בישיבה שלו. שם קיבלתי משרה של משיב. לאחר מכן, הוא מינה אותי להיות ראש הכולל בישיבה. אני שייך לבית המדרש, אבל גם לא שוכח את היהודים שבתפוצות, הצריכים סיוע בכל מה שקשור ליהדות ולקהילה".

אתה נוסע לשם בראש השנה?

"הרב יהודה סרנא, הוא הרב של כל איחוד האמירויות. לראש השנה נסע לדובא רב מישראל, שינתב את דרכם בכל החגים. אפילו קיבלנו לכך חסות מהסתדרות הציונות העולמית, וזה לא היה קל, כי חלק מהדרישות שלהם היו, שהרב יהיה בוגר שירות צבאי, והוא לא. עם קצת מהלכים דאגתי שחיזוק הקהילה של איחוד האמירויות ייחשב לשירות אזרחי, ובכך ברוך השם הוא עומד בקריטריונים".

בוועידה הראשונה שהתקיימה לפני כשבועיים בין ישראל לאמירויות, גם השתתפת?

"נכון, אני הייתי מהצוות האחראי על הכשרות. הרבה מהמשלחת הישראלית הם שומרי כשרות, אפילו מקפידים על הכשרויות המחמירות, ולא מתפשרים על פחות מכך. לכן אני קיבלתי את האחריות לארגן להם את הארוחות בכשרות הכי מהודרת, למהדרין מן המהדרין. הגעתי עם ארבע מזוודות, בשלוש מזוודות ארזתי את כל סוגי הבשרים והעופות שישמשו את המשלחת הישראלית, ובמזוודה הרביעית הבאתי שפע של מוצרי חלב, וגבינות מכל הסוגים כיד המלך. אבל מה שקרה בסוף, התברר שצוות המלון שאירח את המשלחת באבו דאבי, לא הבין בדיוק את ההנחיות שנתנו להם לגבי הרחקת המטבח החלבי והבשרי. ולכן נוצרה לנו בשטח, בעיית כשרות חמורה. החלטנו לוותר על הבשרי, ולאורחים הוגשו רק סעודות חלביות או פרווה. מי שהרוויחה מהסיפור זאת הגברת היהודיה שהייתה אמורה לבשל את כל האוכל. השארתי לה את הכל. אני בטוח שבשר לא יהיה חסר לה לחג, ולעוד הרבה זמן אחרי זה".

"השתתפתי בעוד ועידות, כמו ועידת הנשיאים שהתקיימה כאן", מגלה הרב קרקובסקי, "לא כולם שמעו על כל הוועידות שהיו פה, אבל היו הרבה" הוא מוסיף, ומספר גם על הדברים שקורים בין הוועידות: "יש לנו כאן כמה מפעלים גדולים שמקבלים מאתנו כשרות. בדרך לערב הסעודית, אני קבוע עוצר בדובאי, תמיד מתעוררות בעיות של כשרות או שאלות של הקהילה. לכן גם כשאני חוזר מסעודיה, אני שוב עוצר בדובאי ועוקב אחר הדברים מקרוב. ברוך השם יש התפתחות גדולה, ואנו כיום מקדמים גם כמה וכמה פרויקטים. אני חש שהשטח כאן ממש קורא לנו, ומהווה מקום בטוח להשקעות ולתנופה".

נסיכים, יורשי העצר, ומשפחת המלוכה

לפשוטים שביננו, שלא כל כך יודעים מה ההבדל בין כל הנסיכים, יורשי העצר והמלך, הרב קרקובסקי מרגיע אותנו: "פגשתי כל מיני נסיכים סעודיים. אסור לי בשלב הזה לספר את מי בדיוק, אבל גם אני הסתבכתי בקרבה שלהם אחד לשני, מי הוא אח מי בן דוד. קשה לדעת בדיוק, כי לכל אחד יש כמה נשים, שאחת אחות של ההוא ואחיינית של המלך הקודם ובת דודה של הנסיך, בקיצור זה מסובך. רק מי שלמד מסכת יבמות, יבין איך כל המשפחולוגיה שם עובדת. פגשתי גם את שר החוץ, שהוא גם משהו של מישהו. ובדובאי פגשתי את יורש העצר שיח חמדאן בן מוחמד בן ראשיד אל מכתום. בקיצור הכל נסגר בתוך המשפחה".

אם יש מלך, אז למה מזכירים בעיקר את הנסיכים, הרי המלך הוא זה שקובע?

"יש קצת הבדל בין הגישה של הערבים באזור שלנו, לערבים במפרץ. כאן רוצים לתת כבוד לילד, אז קוראים שמות בהקשר של הילד, כמו 'אבו מאזן', שזה לא באמת השם שלו, הרי השם שלו האמיתי זה מחמוד עבאס, אבל מכיוון שלבן שלו קוראים מאזן, לכן נותנים כבוד למאזן. וכן 'אבו חסן' וכדו'. אבל שם, הבן נקרא על שם האבא, כשמזכירים את שמו, אומרים של מי הוא הבן, וזה בשביל הכבוד שנותנים לאבא. אבל במציאות, בגלל שהבן הוא היורש, לכן הוא מקבל את מרבית הכבוד, והוא זה שקובע בפועל. את האבא המלך, שואלים רק בשביל הפרוטוקול או בשביל הכבוד. אגב, אחת הסיבות שמסבירים, מדוע אין הסכם שלום עם סעודיה? בגלל שהאבא של יורש העצר קצת מיושן ושייך לזרם היותר קיצוני, ובנו יורש העצר רוצה לכבד אותו. אבל לאחר מותו, כנראה שסעודיה כן תלך להסכם שלום עם ישראל".