היא כמעט הרסה לילד שלה את החיים, ואפילו לא ידעה מזה

זה לא פשוט לילד!

זה לא פשוט גם להורים!

אך החובה היא עלינו, אנחנו ההורים, אנחנו המבוגרים ועלינו מוטלת האחריות.

ילד קטן שרוצה רק להיות מוגן, להרגיש בטוח, ילד עם נפש עדינה-עדינה צריך הגנה בעולם, ומי שיכול לתת לו את זה, אלו רק הוריו.

אבל לפעמים הוא לא מקבל את זה. זה חסר לו מאד, והוריו גם לא יודעים שהם לא נותנים לו את זה.

הוא יושב מפוחד, מכונס או אפילו לא, נראה שהכל טוב איתו, אבל את רגשותיו הוא מבטא בהתנהגותו.

"תפסיק כבר! כמה פעמים אפשר להגיד לך לשבת?".

"כל היום אתה רב עם האחים שלך, תשב בשקט קצת!".

זהו, זה נמאס לה, היא בטוחה שהוא צריך טיפול דחוף, איזה טיפול אולי קשב וריכוז, אולי איזה כדור ריטלין קטן, "שירגיע אותו".

"אולי להדרכת הורים, לדעת מה לעשות כדי לרסן אותו קצת...".

והיא לבד עם כל זה, מתמודדת לבד עם הילדים שלה, ומתמודדת לבד עם בעלה.

אין מי שיתמוך בה, אין לה עם מי להתייעץ, עם מי לחשוב ביחד. יש לה רק עם מי לריב, לכעוס, לרטון, לצעוק, לבכות, והכל הכל מול הילדים.

הכל נראה לה פשוט כל כך. גם ההורים שלה היו רבים כל היום אחד עם השני, כל היום היו צעקות בבית ואפילו מכות, והיא לא מכירה משהו אחר.

היא לא יודעת איך צריך להיראות בית בריא, איך נראית זוגיות טובה. היא לא יודעת איך מרגיש ילד עם הגנה ועם ביטחון. היא לא יודעת איך לתת את זה לילדים שלה.

כשהיא הבינה שהיא משחזרת או ממשיכה לחיות אותם חיים שהיו לה, הכל כבר נראה אחרת. היא ידעה מה לרצות, היא ידעה למה הילד שלה זקוק והיא רצתה לתת לו את זה.

היא בכתה על עצמה ועל החיים שלה, על גיהינום שעובר עליה בעולם הזה, שכמעט והתרגלה אליו. היא חשבה שאלו החיים שלה ושזה מה שנגזר עליה לעבור עד מאה ועשרים, ושאת אותם חיים היא הולכת "לגזור" על הילדים שלה.

ופתאום היא הבינה, שיש לה בחירה באלו חיים היא תחיה ואלו חיים היא תראה לילדים שלה.

היא הבינה שזה בידיים שלה. זה לא קל אבל זה אפשרי.

היא הבינה ש"לדחוף" לילדים כדורים כדי שיירגעו, או לקחת אותם לטיפולים כאלה ואחרים, זה לא יעזור, כי אחרי כמה שעות פגה ההשפעה של האקמול, והכל חוזר למה שהיה קודם.

היא הבינה שבדיוק כמוה, הילד שלה לא יכול להירגע. הוא לא, לא רוצה להירגע!

הוא צריך שקט ורוגע פנימי, וכשהכל בבית סוער - אצלו זה כואב.

כשהם צועקים ורבים, הוא מפחד וצריך עזרה, לכן הוא משתולל, קופץ, מחפש מרגוע לנפש מפוחדת ועדינה.

היא החליטה שבשלב הראשון, היא עוזרת לעצמה.

היא לא ממשיכה לחיות את חיי הסבל שאליהם היא התרגלה עוד מהיותה ילדה.

היא החליטה לשים גבול לעצמה, ושאת מה שהיא יכולה - היא תעשה, קודם כל בשביל ילדיה. ומה שילדיה לא צריכים לראות - היא תשתדל שלא יראו, בטח שלא לשתף אותם ולערב אותם במריבות שבין אבא לאמא.

היא הבינה שאם אין להם הגנה וביטחון, לא יכול להיות להם שקט נפשי, פנימי.

היא החליטה להשקיע בהם, ולטפל בזוגיות של עצמה.

היא הבינה שהיא ובעלה הם המשענת והפינה השקטה שרק הם יכולים להעניק לילד שלה.

פתאום היא הבינה את הילד שלה!

כאב לה עליו כל כך. אפילו הרגישה רגשי אשם, על פעמים שבמקום להבין אותו, הבינה רק את עצמה.

היא לפחות יודעת עכשיו מה לעשות כשהיא רואה אותו, בהשתוללות ובאנרגיות שעוברות את הגבול.

היא יודעת שהוא צריך חיבוק, ידיים של אמא שעוטפות ומגנות. ידיים חמות ורכות שיגידו שאין מה לדאוג, שהכל בסדר ושהכל יעבור.

ואת זה היא הבטיחה לעשות.

היא יצאה מחוזקת, עם הרבה תקווה וכוח להתחיל לשנות ולבנות.

היא עדיין לא יודעת מה העתיד טומן בחובו, אך היא ידעה שהיא לוקחת את חייה בידיים והולכת ליצור שינוי, "והבא להיטהר מסייעין בידו". היא היתה רק צריכה לראות ולרצות, ואת זה היא החליטה.

ואת השאר - הקב"ה יראה לה וימשיך לכוון.

אני בטוחה!

כי את הצעד הראשון היא עשתה.

בהצלחה!

יוכי דנחי היא תומכת רגשית רב תחומית ומנחת הורים מומחית למשמעת וסמכות, שיטת אימהות מודעת Yd0548414745@imahut.org.il