הוריו נטשו אותו בהיותו תינוק וכעת מבקשים שיבקרם. האם יש לכבדם?

לִבְנֵי יוֹסֵף לִבְנֵי אֶפְרַיִם (במדבר א', ל"ב). כפל מילת "לבני" לרמוז כי מהראוי היה ליוסף דגל לעצמו, אלא שמפני שלהיותו מלך לא טען בארון אביו ולא עסק בו, לא ניתן לו דגל (פענח רזא).

מה יעשה הבן שאינו מסוגל שלא לחוש בוז להוריו?

השאלה הכואבת שלפנינו, הגיעה מאת יהודי שכה סיפר במכתבו:

הוריי נטשו אותי בעודי תינוק, מחמת סיבות שקשה לי להעלותן על הכתב.

זוג הורים יראי שמים מופלגים, גידלו אותי במסירות רבה. הם לא חסכו מהונם וכוחם כדי לטפח, לחנך ולגדל אותי לתורה ומצוות, ולהעניק לי את כל מחסורי.

כיום, לאחר שהוריי המאמצים השיאו אותי בכבוד, לכלה יראת ה' וכלילת המעלות, וזכינו גם ברוך ה' לשני ילדים, לפתע הופיעו הוריי הביולוגים...

הם מבקשים שאבוא אליהם עם אשתי וילדיי לביקורים, בפרט בשבתות וחגים. אלא, שבכל פעם שאני נפגש עמם, אומנם אני מכבדם בכל הכבוד הראוי, כי עדיין חובת כיבוד הורים רובצת עלי, אך בליבי איני מסוגל שלא לבוז להם... הם נראים בעיניי ממש כשפל-אנשים, מזולזלים ומבוזים, על אשר נטשוני ונעלמו בכל השנים הרבות...

שאלתי היא, האם יש איסור לחשוב כך על הוריי? ואם כן - שמא עלי להתחמק ולהימנע מלהיפגש עמם, כדי לא לעבור על איסורים?...

תשובה:

מקלה אביו ואמו

התורה הקדושה אומרת: "אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ" (דברים כ"ז, ט"ז. מקלה מלשון קלון). דהיינו, בן או בת שמזלזלים בהוריהם - מקוללים ב'ארור'. וכותב הרמב"ם (פ"ה מהל' ממרים הט"ו, והשו"ע יו"ד רמ"א-ו'): "ולא על הכאת וקללת הוריו בלבד הקפידה התורה, אלא אף על הביזיון; שכל המבזה אביו או אמו, אפילו בדברים, ואפילו ברמיזה, הרי זה ארור מפי הגבורה, שנאמר: ארור מקלה אביו ואמו".

מקלה בליבו

ויש לברר: האם איסור זה של מקלה הוריו שייך דווקא במעשה או בדיבור, או שמא אפילו כאשר מקלה אותם בליבו בלבד, שייך האיסור?

ובכן, הבה נאזין לדברים נוראים שכתב בזה רבינו אלעזר אזכרי זי"ע, בספר חרדים (ט'-ל"ה):

צריך הבן שידמה בליבו שהוריו גדולים ונכבדי ארץ, וזהו עיקר כבודם, ומתוך כך ודאי יכבדם בדיבור ובמעשה. ועל המבזה אביו או אמו בליבו או בדברים או במעשה, שסותר דבריהם או יושב במקום המיוחד להם וכיוצא בזה, נאמר "ארור מקלה אביו ואמו". ו'מקלה' אינו לשון קללה, אלא לשון ביזיון. ומצינו ביזיון בלב, דכתיב (שמואל-ב' ו', ט"ז) "ותיבז לו בליבה". וה'בן איש חי' (ש"ב פר' שופטים אות כ"ג) הביא את דברי החרדים שגם המבזה את אביו בליבו הרי הוא בכלל "מקלה אביו", וסיים: "ועל זה ידוו כל הדווים".

הרי לנו, שקיים איסור מהתורה לבזות את ההורים אפילו בלב, ויש לירא מפני מעלת ערכם, כיון שמלך מלכי המלכים ציוה על כך. וחייבים אנו לחשוב ולדמות בנפשנו כאילו הם 'גדולים ונכבדי ארץ', ולחזר אחר מעלותיהם ולהתעלם מחסרונותיהם.

מדוע נענש הבן דווקא ע"י העורב ונשר?

בעל החרדים (שם) מוסיף לספר סיפור נורא:

מעשה היה בימינו, ביהודי שהיה זן את אמו, אלא שהיתה קלה ובזויה בעיניו, לפי שנשאת לאיש אחר אחרי מות אביו. באחד הימים, הפליג הבן בספינה, ונהרג והושלך למי הים. חפשו היהודים אחרי גופתו על מנת לקוברו, ולבסוף מצאוהו על שפת הים, כשעינו מנוקרת, כי נקרוה העורבים... התקיימו באיש זה דברי שלמה המלך במשלי (ל', י"ז): "עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבוּז לִיקֲּהַת אֵם, יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי נַחַל וְיֹאכְלוּהָ בְנֵי נָשֶׁר"

ויש להבין: מדוע לא אמר שלמה שעונשו של המזלזל בהוריו, יֵעָשֶׂה למשל על ידי שישכנו נחש או יאכלנו אריה, מדוע נענש דווקא על ידי העורבים והנשרים?

רבינו יצחק עראמה זי"ע, מתייחס לשאלה זו בספרו "עקידת יצחק" (פר' וירא), וכותב בזה רעיון נשגב:

מצינו תכונה מיוחדת שמאפיינת את העורב, ותכונה מיוחדת שנמצאת אצל הנשר. כידוע, העורב אינו עמל כלל בגידול בניו, הוא רק מוליד אותם, ומיד אחר כך מתנכר אליהם ונוטש אותם. מכיוון שהעורב כה אכזרי על בניו ואינו מאכילם, מזמין להם הקב"ה יתושים ותולעים מתוך צואתם, ועל ידי זה ניזונים הגוזלים, ועל זה אומר הפסוק "לִבְנֵי עֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ" (תהלים קמ"ז).

תכונת הנשר, לעומת זאת, להתמסר לגידול ילדיו בהקרבה עצומה, כמו שאומר הכתוב: כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף, יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ" (דברים ל"ב, י"א), וביאר רש"י: כנשר יעיר קינו - הנשר הזה רחמני על בניו, ואינו נכנס לקינו פתאום (כדי לא להבהיל את בניו), עד שהוא מקשקש (משמיע קול) ומטרף (ומכה) בכנפיו בין אילן לאילן בין שוכה (ענף) לחברתה, כדי שיעורו בניו (שיקיצו משנתם), ויהא בהם כוח לקבלו. על גוזליו ירחף - אינו מכביד עצמו עליהם אלא מחופף (מכסה מלמעלה), נוגע ואינו נוגע. יפרוש כנפיו יקחהו - כשבא הנשר ליטול את בניו ממקום למקום, אינו נוטלם ברגליו כשאר עופות, אלא נושאם על כנפיו, אומר: מוטב שיכנס החץ בי ולא יכנס בבנַי!

בן שאינו מכבד - "לווה רשע"

לאחר שעמדנו על התכונות המאפיינות את העורב והנשר, הבה נעמיק במצוות כיבוד הורים:

כידוע, מצוה זו נובעת מ"חוב" שחייב הבן כלפי הוריו, כפי שכותב ה"חיי אדם" (כלל ס"ז): "אמרו חז"ל, שכל מצוַת הבן על האב והאם, היא "פירעון חוב" שהבן חייב לפרוע לאביו ולאמו את הטובות שגמלוהו. ומי שאינו מכבדם, נקרא רשע, דכתיב (תהלים ל"ז) לווה רשע ולא ישלם!".

יאירו לנו בזה דברי קודשו של בעל ספר החינוך (מצוה ל"ג): "משרשי מצות כיבוד הורים, שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלוקים ואנשים. ושיתן אל ליבו, כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, וגם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו".

נמצאנו למדים אפוא, שחובת הכרת הטוב שמחשיבה את הבן כ'בעל חוב', היא מפאת שתי סיבות: א) עצם הדבר שהביאוהו לעולם, מחייבת אותו להכיר להוריו טובה ולכבדם. ב) לאחר שבא לעולם, ההורים סיפקו את כל צרכיו וטרחו רבות בגידולו טיפוחו וחינוכו.

כעת נחזור לעורב ולנשר. העורב אומנם נטש את בניו ולא עסק כלל בגידולם, אך עם זאת, יש בו את המעלה שהביא את בניו לעולם, (שזו הסיבה הראשונה לחובת הכרת הטוב להורים). בנשר יש גם את המעלה של סיפוק צורכי הילדים (הסיבה הנוספת שמחשיבה את הבן לבעל חוב).

מסיים ה'עקידת יצחק': כעת נבין, שעין הרשע הלועגת וּבָזָה לאביו ולאמו, סיבת רשעתו היא בכך שכופר בטובה שעשו לו הוריו; הן במה שילדוהו והביאוהו לעולם, והן במה שסיפקו צרכיו וגידלוהו.

ואם כן, ראוי שיבואו עורבי נחל לנקר את עיניו, ולהם המשפט מצד ההולדה לבד, כי אף אם התנהגו ההורים כלפי בנם כ"עורב", מכל מקום גם כלפיהם קיים חיוב כיבוד ומורא. אבל העורבים לא יאכלו עיניו לגמרי, אלא בני נשר, כי הם הראויים לתת נקמת ה' על שני העניינים יחד - הן מצד זה שהולידוהו, והן מחמת סיבת סיפוק כל צרכיו...

בעל חוב ששונא את הַמַּלְוֶה

ובאשר לשאלת הבן, האם יציית לבקשת הוריו לבקרם, או שמא יימנע מכך שמא ייכשל באיסור, שמענו מהרב יצחק זילברשטיין:

נתאר לעצמנו: אדם לווה כסף מחבירו, ובהגיע מועד הפירעון, המלוה (נותן הלוואה), דרש שהלווה (מקבל ההלוואה) יבוא לפרוע את כספו. טוען הלווה: "איני יכול לפגוש את המלוה, כי ראיית פניו מעלה בי שנאה ואיבה נוראית כלפיו"... וכי יעלה על הדעת שייפטר בכך מפירעון חובו?!...

וגם לבן דנן נאמר: גם לאחר שהוריך התנהגו כלפיך כ"עורב", כעת עליך להתגבר בכל עוז ותעצומות על רגשות האיבה, ועל מחשבות הבוז והקלון כלפיהם, ותלך לפרוע את חובך ולכבדם!

כאשר ציוך ה' אלוקיך במדבר

היכן מרומז בתורה הקדושה, שחיוב כיבוד הורים קיים גם כלפי הורים שלא טרחו כלל בגידול ילדיהם? - ובכן, מצינו בזה דברים נפלאים בדברי קודשו של רבינו מאיר שמחה הכהן מדווינסק זצ"ל, בספרו "משך חכמה", שכה פירש את הפסוק "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים ה', ט"ז): "אמרו בירושלמי, שכיבוד אב ואם היא כפריעת בעל חוב, עבור טרחתם ומזונם. ולכן אמר, שאף באופן שאביך ואמך עזבוך ולא גידלוך, גם כן תכבדם "כאשר ציוך ה' אלוקיך" - במדבר, ששם לא היה טורח גדול על האבות בגידול בניהם, כי מָן היה יורד מן השמים, ומים מהבאר, ובשר משליו, והענן היה מגהץ מלבושיהם. ובכל זאת ציוך ה' לכבד אביך ואמך - כן תעשה גם לדורות הבאים!".

ויש לזכור עוד את דברי קודשו של רבינו הנצי"ב (ב'העמק דבר' שמות כ', י"ב) שאף שכיבוד אב ואם היא מצוה שכלית, מכל מקום לאחר שהיא ניתנה כמצות עשה הכתובה בתורה - הרי היא ככל חוקי התורה, שאין בהם טעם ושכל אנושי!

למדנו אפוא, שמתוקף ציווי התורה הקדושה, חיוב כיבוד ההורים מוטל על הבן גם אם הוריו נטשוהו ולא גידלוהו. וחובה זו נובעת גם מדין 'הכרת הטוב', שהרי ההורים העניקו לילדם את עצם החיים עצמם, עמם יוכל 'לרכוש' חיי נצח לעולם הבא!
 

לסיכום:הבן יבקר את הוריו, ויעשה כמיטב יכולתו על מנת להסיר את מחשבות הקלון כלפיהם.

לרכישת הספר "ופריומתוק" בהידברות שופס.