אפרת ברזל: ביום כיפור הקרוב היא כבר לא תגיד לי כלום, בבית הכנסת שלה

אל השכונה בה אנו גרים בבני ברק עשינו עליה משכונה אחרת בעיר.

שתי השכונות אינן שחונות כלל.

לגבי השאלה איך מסתדרים בעלי תשובה בבני ברק, תניחו לזה, אני כבר לא בהטרדה הזו. אהבתי את בני ברק מהרגע הראשון, הערתי לילדים שזורקים ניירות ליד הפח, ולא בתוכו, מהרגע השני, ותמיד קיבלו אותנו בסבר פנים יפות.

אני יודעת שזה לא העסק שלי בתור מי שנולדה ילדה ולא ילד, אמא ולא אבא, סבתא ולא סבא, אבל נושא "איפה נתפלל" על כל נטיותיו אז, כשעברנו לבית החדש בתוך העיר, הטריד אותי.

יש שאלות שאמהות לא יודעות לשאול. הדאגות משבשות להן את הניסוח, והשאלות מפיהן נשמעות מעצבנות. אין לכם מה לכעוס עלינו, בכל הניסוחים הקלוקלים שלנו טמונה אהבה גדולה.

בשאלה "איפה נתפלל שם, בבית החדש" רק רציתי לדעת שאתם יודעים שאני יודעת שהשיחה עם בורא עולם חשובה כל כך, שהקשר שלכם איתו הוא הדבר שמהווה בסיס בעייני הקטנות למסע החיים הזה ואני רוצה שבית התפילה יהיה אהוב עליכם, ונעים לכם, ונכון לכם, וגם, שתלכו ו – תשהו - ותיקחו את הזמן, ותחזרו,

ובינתיים יהיה לי שקט.

בשכונה הקודמת היה לי בית הכנסת של דבי ורמי פלר.

ידעתי בראש השנה וביום כיפור, בדיוק של גובה של מדרגה, מתי אני מגיעה לעזרת הנשים לפי קצב ההתנשפות שלי במעלה מדרגות השיש האיטלקי, קראתי לפני שנכנסתי מאה פעם את השלט ליד נטילת הידיים, "כשאתם לוקחים נייר תחשבו, יש מישהו שמשלם על זה". אף על פי שידעתי בעל פה מה כתוב שם, כל פעם קראתי את זה מהתחלה כמו סיפור מרתק. כי יש בזה סיפור מרתק. זה עמוק, אם חושבים על זה.

זה מישהו חושב עליכם, מישהו רוצה שיהיה לכם, אבל תעריכו. זה יפה בעיני.

בשכונה הקודמת, כשהיה ניגון שעושה לבכות בתפילה של ימים נוראים, הייתי מחפשת את העיניים של דבי מהחריץ של הדלת שבו היא עמדה, והיינו מביטות אחת בשנייה, כאילו יודעות בהינף של ריס, איך מה שהחזן אמר עכשיו קשור אלינו, מחייכות הבנה אחת לשנייה, ללא מילים, דוחפות חזרה את הראש לסידור, בוכות ים של דמעות בין שתי עיני, ויודעות שבאנו לעבוד. את העבודה הזו, עבודת הלב, אף עוזרת לא יכולה לעשות במקומנו.

בפעם הראשונה שנכנסתי לבית הכנסת בשכונה החדשה שלנו, היה יום כיפור.

לא ממש הכרתי אף אחד. היה נעים. יפה. מזגן. פנג שווי. היתה שם מתפללת אחת, מבוגרת ממני, שמצאה חן בעיני. לא אמרתי לה כלום, אבל ראיתי דרכה שאני לא היחידה שמעירה לילדים לא לזרוק לכלוכים, שיש עוד מחנכות בפוטנציה כמוני.

בהפסקה בין התפילות ניגשה אלי האישה הזו.

בשקט.

לא ידעתי שהיא בכלל בעלת בית הכנסת, או כמו שאמר ידידיה מאיר כשהיו בשבת, "יש הרבה בתי כנסת שכתוב עליהם 'נתרם על ידי הרב הלפרין', אבל זה בית הכנסת של הרב הלפרין".

"שלום, אפרת", היא אמרה לי בפעם הראשונה שבאתי.

"שלום", עניתי בחזרה. לא ידעתי את שיוכה, אבל אני בבסיס של עצמי נחמדה.

"רציתי להגיד לך שאני קוראת את מה שאת כותבת, וכשכתבת על הגעגועים, זה הזכיר לי את בעלי, וכמה הוא חסר לי". והיתה לה דמעה בעין, כזו שיודעת הרבה על בני זוג שמתבגרים, ומה קורה כשאחד עוזב לפני שהשני הולך, וכמה חוסר הוא משאיר, חור. בור.

וככה, כל פעם היא אמרה לי משהו על הכתיבה,

אף פעם לא בכללי, תמיד פירטה, לא בשביל להיות סתם דודה נחמדה, אלא נימקה, וככה כל שנה. יום כיפור וראש השנה.

ביום כיפור הקרוב, ברטי הלפרין ז"ל כבר לא תגיד לי כלום בבית הכנסת של בעלה. זו עכשיו אני שרוצה להגיד לה.

בשבוע שעבר ברטי נפטרה, אבל בכל פעם, כשארד על הדקים מהעץ לכוון בית הכנסת ואתחיל לתכנן לעצמי את התפילה יחד עם שאר הנשמות הטהורות במקום, כל פעם שארד על הדקים מהעץ לתפילה אצל ברטי ואדע שעוד יהיה טוב, אחשוב על איך אנשים אמיתיים באמת, שמים לב לפסיקים ונקודות, קוראים לעומק ביטויים ומילים קטנות, בערך כמו שרבי ישראל מסלנטר, בסיפור המרגש המפורסם, שמע בדרך לכל נדרי את הבכי של התינוק, ועלה בעצמו להרגיע אותו.