מה ההבדל בין איי-רובוט לשואב אבק רגיל, ואיך זה קשור לעשרת ימי תשובה?

מוקדש בהערכה רבה לנערות בסיכון המתוקות שלימדו אותי שיעור חשוב בשיעור שמסרתי ביום חמישי שעבר, ערב ר"ה תשפ"א: כשאת משתפת מנגעי ליבך, הלכלוך שלך הופך באחת לאוצרות של האחרת, תוך שהוא נותן דרור ועוז דהקדושה לחשקה לסור מהרע ולהתקרב לאבינו שבשמיים...

לפני חודשיים השאלתי להורי האהובים שיחיו את שואב האבק שלי. שואב מאסיבי כזה. אמיץ, כפי שהגדיר אותו המוכר בזמנו: "לא משאיר אחריו ראיות ועסוק במקומך בווידוא הריגה". נפרדתי ממנו להרצליה ולשלום (לשמחת הקטנה שלי, שבניגוד לאחיה הבכור, מעדיפה את המגב הנשי, החינני והשקט בעיקר).

והנה, לא נותרתי אלא עם האפשרות להתיידד מחדש עם "רומבה", האיי-רובוט שלהם מבית ילדותי, שהדרים אלינו, הבני-ברקים המסוגרים לסירוגין. שמו הפרטי מסגיר אודותיו הכל. מסתובב בבית כאחרון המלכים, אוסף בנונשלנט רק את מה שנגלה אליו, ללא טורח ויזע ובאין מפריע כביכול. איי, איי, איי בתרגום חופשי...

(צילום: shutterstock)

ברוכים הבאים – כאן עושים (עשרת ימי) תשובה

חייבת להודות שמאז ומעולם משהו בו הפריע לי, ולא הצלחתי לשים על זה את הדעת (גם לא את האצבע, שהפעילה אותו שוב ושוב). תחילה חשבתי שזו הנינוחות שבה הוא מפנה את האבק העיקש בלי כל מאמץ, בניגוד לנו, בני התמותה. מסתבכים כל פסח מחדש, אף על פי שהפסיקה כבר נזעקת מכל פינה – אבק איננו חמץ... נו שוין. אח"כ חשדתי שמא זה הרעש הקונסיסטנטי ברקע. לבסוף, זנחתי את ההתעסקות בו או בתהייה על מה בו מגרד לי את קצה חושי הניקיון שבי. עד אלול.

הימים הנוראים מביאים עימם ניחוחות של תשובה, בירור והתכנסות - מי כפויה, ומי וולונטארית. והרי היתה זו שנה קצת שנויה והרבה במחלוקת. העולם התכסה לרוב בדידות, הסתגרות וריחוק שבאופן פרדוקסלי דווקא הסגיר בי מעט אושר על אוויר נקי רוחנית וטהור יותר מטרום פרוץ המגיפה; הרחובות התנקו מפריצות. החופים דוללו גם כן, ומתוקף כך הבירור מחייב יותר.

מרגע לפני הקורונה ועד רגע לפני ר"ה זכיתי השנה לעסוק בעשייה נשית מבורכת ב"ה בערוץ הידברות, ולהנחות ולמסור דיבורי יהדות. מעבר לזיכוי הרבים התמידי בחסדיו המופלאים שקטונתי למול המקום ממש, הרגשת השליחות היתה לי השנה קריטית עוד יותר, דווקא ולאור כל האור שנתבקשנו כולנו לנוצץ בחושך שנקרא קורונה.

בין עשרות המיילים שקיבלתי מאז עליית התוכנית שלי, "חמישי בשבת", ו"כמו גדולות" עם עדן הראל, היתה אחת, צדיקה, שהחזירה אותי איך לא - לפסח. למצרים. לבדיקת החמץ. להוצאה ולהבערה של האבק שהצטבר עם השנים על נשמתי. לדבר היחידי, אולי, שמחוסן בפני covid-19: גוגל של חוזרת בתשובה.

תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיוֹתֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ

יסמין שיתפה שהיא עוקבת אחרי פועלי באדיקות מזה שנים, והיתה בקיאה בתוכן שלי במדיות השונות, ובגדול החמיאה עד בלי די. ד"שים מסוג זה, בכל פעם מחדש מרעננים ומתיישבים נעים בחום יולי-אוגוסט (במיוחד כשהשיער שלך לא מתבדר ברוח...), אך בעולמו שלו יתברך אדם לעמל יולד, ועם הפינוק הגיע הפצצה. בלא מתכוון, היא שאלה שאלה אחת, תמימה ופשוטה: "אי אפשר להוריד את כל הדברים שלך ברשת מלפני התשובה? כואב לי כל כך עבורך...".

התבוננתי במילים שלה בדממה. רק התבוננתי. מעלי כמעין שתיקה כזו, מוסכמת עלי ועל קוני. תחנות חיי חלפו לי כבמאית בעודי מסתכלת על כל אות ואות, עד שאט-אט הן יצאו מפוקוס, ובדמיוני כמו היו פורחות באוויר. המסך היטשטש מעט. מצמצתי חזק בעיני ושפשפתי אותן עד שהמיקוד שב.

המחשבה שעוונותי פזורים בגלות ואין מי שיאסוף ויקבצם, הינו דבר ששנים מעסיק אותי באופן אקטיבי ורדום גם יחד. מה יותר מה פחות, אבל תמיד נוכח. כאמא השואפת לחנך צאצאיה ליראת שמיים, קשה עלי מנשוא הידיעה שאין מנוס, זה פה כדי להישאר, אך יהודי שיש לו ספק - עושה לו רב כדי שהלה יסתלק. וכך עשיתי. לפני שבע שנים כשבחסדיו התחלתי לזכות את הרבות, שאלתי את הרב שלי, הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל, מה עושים עם כל ה"טוב" הזה. הוא השיב חד משמעית: לא משטרה, לא תביעות, לא מחלוקות. מאום. "היכן שהחילול גדול, יצמח קידוש גדול פי כמה. זכרי, האור בולט פי כמה כשיוצאים מחדר חשוך. אשריך", הוא המשיך להרגיע במילותיו המנחמות, שעד היום מעלות בגרוני געגוע ישן ונצחי. "רק להודות ולהלל על הזכות. זו בדיוק תשובת המשקל שלך. כשרואים איפה היית לצד איפה את אוחזת היום. מובילה נערות ונהרות לעבר ירדן הקדושה". בטוחני שכל מקרה לגופו, שכן במקרה שלי ידע הרב שאין באמת דרך להסיר את הטומאה מבלי למחוק בו זמנית גם את הקדושה שבִּכְתָבַי.

מזומן כואב יותר מאשראי

השבוע שואב האבק חזר למקום חפצו, ועמו תובנה מרגשת במיוחד. בדיוק כמו המיקסר שלש את הבצק לצורך הפרשת חלה, רק בלי תפילות האישה שלשה את לשונה ולבה בתחינה, כך גם האיי-רובוט, בניגוד מוחלט לשואב האבק הקלאסי. בשואב את ממש רואה באופן אקטיבי את הלכלוך נאסף, נערם ונעלם, והשטח הופך נקי, כמו חדש. פה, את שותפה פעילה להסרתו, בצורה מוחשית. בדומה למזומן שכואב להוציא מהכיס שבעתיים מאשר האשראי האבסטרקטי, השוכן לו בחשבון מרוחק אי שם, וירד... מתישהו... בעתיד לבוא...

וזה בדיוק יום כיפורים – סיכום הימים הנוראים. אוסף לחיקו את כל הלכלוך שלנו מהשנה החולפת. מפנה ומנקה  מהנשמה... שנוכל להתחיל מחדש. חדש חדש נקי לבן בוהק. זו זכותו של כל יהודי. אמן.

הטורים מוקדשים לעילוי נשמת דוּוִיד בן שלמה יעקב ותמריל לבית שווארץ זצ"ל

תגובות, הצעות, שירים ודברים שבקדושהלאוֹרִײַן-יִסְכָּה:

 hashemonly@gmail.com (לנשים בלבד!)

רוצים להזמין את אוֹרִײַן-יִסְכָּה לערב נשי מרגש בביתכן? (ללא תשלום).

חייגו לטל: 073-2221290 או במייל aviva@htv.co.il