יום הכיפורים: האחדות נוצרת מהיכולת שלנו להתגבר על שונות

כשבא הקב"ה לברוא את האישה, הוא הביט באדם וראהו יחיד, בודד - "לבדו", ופסק: "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו". אברא לאדם שותף. הבדידות תהפוך לידידות. 

וכך נבראה האישה.

ונוצרה המציאות האלמותית: "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית פרק ב' פסוק כ"ד).

האדם היה יחיד, לבדו. הצטרפה לו רעותו, רעייתו, והם היו לבשר אחד.

אחד, אבל לא לבד. כי ה"אחד" הזה נוצר משניים. משניים שאינם בשום פנים "אחד". הניגודים ביניהם, הכיוונים השונים, ההוויה השונה. הם ממש שניים, ממש לא אחד. הם עבדו על זה והשלימו עם הניגודים ולמדו לחיות איתם. שייפו את הנקודות שאינן מאפשרות חיבור. יצרו הרמוניה בין קולות לא שווים. ובכך נהיו אחד. רק כך נהיו אחד.

ואחד כזה אינו "לבדו". הם מפרים אחד את השני, יוצרים אחד משניים.

הכוונה האלוקית סימנה את היעד: "עזר כנגדו". מה פירוש הביטוי "עזר כנגדו"? האישה היא "עזר" או "כנגדו"?

מסבירים חז"ל: זה תלוי, אם זוכה האיש, אשתו משלימה אותו, הופכת לו לתאומתו, מתאחדת עם נפשו. אך אבוי, אם לא זכה, אם לא ידע לבנות את הקשר, את הזוגיות, את האהבה  - "כנגדו".

תמיד שאלתי את עצמי, מדוע בכלל נבראה האפשרות הזאת של "כנגדו"? מדוע בכלל יצר הקב"ה את הזוגיות באופן שהיא מסוגלת להפוך לאיש נגד רעייתו, לעימות, לאסון, למה?

התשובה מובנת מאליה: כי אם לא הייתה האפשרות ל"כנגדו", בעצם גם לא הייתה אפשרות ל"עזר". רק עובדת ה"כנגדו" והמאבק בניגודיות, רק פעולות ההתאחדות על אף השונות והסתירות, יצרו את אפשרות האחדות.

האחדות נוצרת מהיכולת להתגבר על השונות. אין שני בני אדם הזהים בתכונתם ובמהותם. ההבדלים ביניהם מובנים, והאחדות ביניהם תיתכן רק אם ימצאו את הדרך לחיות למרות ההבדלים. וכשתבוא האחדות המושלמת, האחדות שגברה על כל המשברים, זו תהיה אחדות אמתית, לאורך זמן. אחדות רגועה, אוהבת, שמחה, אחרי הניצחון על כל המשברים.

יחסי האדם עם הקב"ה הם כיחס האיש לאשתו, הדוד לרעייתו.

האידיאל המוצב באופק חייו של האדם הוא, אהבה ורעות, הרמוניה וזיווג בינו לבין הבורא. שהרי מתנתו הגדולה, הנשמה שנתן בנו, היא ממנו. הוא נפח בנו נשמה זו. אנחנו מאוחדים. אנו והקב"ה, אחד אנחנו.

אלא שבצוק העיתים, היינו קצת "כנגדו". קצת שכחנו את המתנה האלוקית המפעמת בנו. שכחנו את יפי הקשר, את האושר שבהתאחדות. לבנו נוקף, כמה רחקנו, כמה התנתקנו. אבל האמת היא שבלי "הכנגדו" אין "עזר". תחושת הכשל, תחושת הריחוק, היא שיוצרת בנו את הכוח לשוב ולהתקרב, להתחזק ולהתחבר. אחדות אמתית, היא זו שגוברת על אפשרות הפירוד. וכשננצח במאבק ונחדש את הקשר, תהיה זו אהבת אין קץ, טובה, שלמה, רגועה ומלאת סיפוק.

מראש חודש אלול אנחנו בתהליך של ריפוי, של חשבון נפש, של ניסיון להתבוננות עמוקה על הקשר שלנו עם הבורא.

עברנו את ימי הסליחות את ראש השנה ועשרת ימי תשובה, ואנחנו נכנסים ליום הכיפורים, בתחושה שעשינו מה שיכולנו. שגישרנו כמיטב יכולתנו על הפערים, שדלגנו על המשברים, שנרפאנו מהריחוק ומהזרות. שאנו מוכנים ונכונים ליד האלוקית המושטת אלינו, המתפייסת והמפייסת.

נשוב נתאחד עם מושא אהבתנו, בורא העולם. הוא מצפה לנו, באהבתו, בסליחתו, בקרבתו המחבקת. אנו בהחלט ראויים לכך.

גמר חתימה טובה.