"את עשית את שלך, ועכשיו הקב"ה יעשה את שלו. עוד החודש"

הייתי חילונית גמורה, כמו כן בעלי. גרנו בעיר גדולה, חיינו התנהלו ללא קשר עם הדת. אמנם שניים מהאחים שלי חזרו בתשובה ועברו לגור בצפת, אבל לנו לא היה שום קשר לכך. היינו נשואים מספר שנים, ועדיין לא היו לנו ילדים.

ציפייה לילדים היא קשה. לא ידענו מאין תבוא הישועה. רופאים שדורשים הון, טיפולים לא סימפטיים, קשים ומכאיבים, שמחייבים סבלנות והרבה כוח. אחרי כל טיפול שנכשל היינו קרובים לייאוש. הרבה כאב פיזי ונפשי. ייסורי הנפש היו קשים. תמיד הייתי חושבת: "מה עוד אני יכולה לעשות ולא עשיתי?".

אחד מהאחים שלי, שהתגורר בצפת, היה מתקשר אלי בכל הזדמנות ומנסה לשכנע אותי שנעבור לגור לידם. "זה מקום עם איכות חיים, תיהנו להיות כאן. מקום שקט, רגוע. אני אומר לך, אתם תאהבו לחיות כאן", היה חוזר ומפציר.  ואני, מצדי, הייתי עונה בכל פעם "מה פתאום, מה לי ולצפת, אתה חושב שאנחנו נהיה דתיים? כדאי שתשכח מהרעיון. ותעשה לי טובה, אל תגיד כלום לבעלי, שהג'וק הזה לא יכנס לו לראש". "בואו רק לגור, אל תהיו דתיים. אבל נגור קרוב אחד לשני", ענה. שיחות הטלפון המשיכו מפעם לפעם. באחת הפעמים שאחי התקשר, בעלי בדיוק פוטר מהעבודה, וחוזה הדירה בה גרנו עמד להסתיים. איכשהו, ההצעה החוזרת לבוא לצפת מצאה הפעם אוזניים קשובות.

(צילום: shutterstock)

בעלי, באותה תקופה, כבר לא ממש היה בעלי. עם כל תשובה שלילית לטיפול זה או אחר, שניסינו והוכתר בכישלון, כמו קודמיו, היחסים שלנו הורעו והידרדרו, והגענו לכאלו קשיים ומתחים בינינו, שהחלטנו להיפרד. התגרשנו, אבל מהרבנות, אחרי הגירושים, חזרנו שנינו הביתה והמשכנו לגור ביחד, כאילו כלום לא קרה.

בעלי נסע לחפש דירה בצפת. בערב התקשר אחי לבשר לי שמצא עבורנו "בית נפלא, בדיוק בשבילך. אני יודע שתאהבי אותו. תבואי מחר בבוקר ותראי". למחרת נסעתי. כמו שהוא ידע, אכן מיד אהבתי את הדירה. נקייה, יפה, מסודרת, מרוהטת, נוף נפלא, גינה קטנה. מה עוד יכולתי לבקש? כל מה שהייתי צריכה על מנת להשתכנע לעבור. עברנו בשמחה.

בבוקר, בפעם ראשונה בדרך למכולת, הבחנתי לחרדתי הרבה, שרוב השכנים שלי הם אנשים דתיים. לא רק דתיים, אפילו חרדים. הנשים עם כיסוי ראש, הגברים עם זקנים. מה לי, עם המכנסיים הצמודים שלי, ולמקום הזה? רציתי לארוז באותו יום ולברוח משם.

"מה יהיה?", שאלתי את בעלי, "איך אצא החוצה? אני מתביישת ללבוש כאן מכנסיים". אבל לאט לאט התמקמנו במקום והסתגלנו אליו. קשה להישאר אדישים למקום עם כל כך הרבה סימפטיה אנושית שמורעפת עליך מכל עבר. אין שכנים כאלה בכל העולם. כל אחד בא מצד אחר ומציע עזרה, מבלי להכיר אותנו ועם כל איך שאנחנו נראים.

בעלי התחיל לעבוד במקום חרדי, וחבש כיפה בשעות העבודה; ואני התחלתי להכיר את השכנות סביב, שלהן לא היה חשוב מה אני לובשת. היה להן חשוב יותר לעזור לשכנה חדשה שהגיעה לגור לידן. אני טיפוס חברותי מטבעי, והתחברתי אליהן די מהר. רובן ככולן היו דתיות, שהציעו לי בכל פעם לבוא להתארח אצלן בשבתות או לבוא לשמוע שיעורים.

בעלי היה מצטרף מדי פעם לאחים שלי לשמוע שיעורים בישיבה בה הם למדו, ישיבה של בעלי תשובה. רב הישיבה, שכבר הכיר את בעלי מביקוריו שם, היה אומר לו בכל פעם שפגש אותו: "אתה חי עם אישה בלי נישואין. בוא אלי שאחתן אתכם. זה אסור. אני לא שמח מזה".

ערב אחד הצטרפתי למספר חברות שהלכו לשמוע שיעור תורה. הנושא היה צניעות. המרצה דיבר על כבוד האישה, ואיך אישה מבזה את עצמה כשהיא מדגישה את גופה בפרהסיה, וכל המעוניין יכול ללטוש עיניים. התביישתי מאוד בתוכי. האמת נגעה בי במקום פנימי. בפעם ראשונה בחיים הבנתי שהבגדים שאני לובשת מבזים אותי ומורידים מכבודי. החלטתי להיפרד מכל המכנסיים שלי ולעבור לחצאיות, ויחד עם זה לחולצות בעלות שרוול. לא ארוך, אבל שרוול.

לתינוק עדיין ייחלנו והמתנו. היינו יחד כבר 5 שנים, והציפייה קרעה את הלב. ייסורי הנפש קשים מייסורי הגוף. גם הרב בישיבה ידע שאנו מחכים בכיליון עיניים לתינוק, וגם הוא כאב את כאבנו.

יום אחד תפס הרב את בעלי בישיבה ואמר לו: "בערב אני בא לחתן אתכם. תחליט איפה ותודיע לי. ככה אי אפשר להמשיך. אתם רוצים תינוק, נכון?".

בעלי הגיע הביתה והודיע לי שהערב אנחנו צריכים להתחתן, שכך הרב קבע, ואנחנו צריכים רק לקבוע איפה. אחת מהשכנות הציעה מיד שנערוך את החופה אצלה בבית, והיא תדאג כבר לארוחה. בערב הגענו, החתן, הכלה, הרב וקומץ אנשים. הרב חיתן אותנו כדת וכדין, כולם שמחו עבורנו ואיחלו לנו שנהיה הורים בקרוב בזכות הנישואים, והקדושה והטהרה שנכניס לביתנו. החלטנו לשמור בינינו על טהרת המשפחה.

זמן לא רב אחרי כן הוזמנתי לחתונה חרדית. הכלה הייתה דוגמנית שחזרה בתשובה. השמחה הייתה גדולה, וההתרגשות והקדושה במקום גם כן.

הכרתי את רוב הבנות בחתונה, והן התחילו ללחוץ שאקבל על עצמי כיסוי ראש. "את נשואה, את צריכה כיסוי ראש. אולי זה מה שיקרב לך את הישועה הפרטית? אולי בזכות זה תתעברי? לא בלי קושי הסכמתי לכסות את הראש, אבל רק בשישי-שבת, ורק בתוך הבית. רב, שהיה נוכח בחתונה, בירך אותי מעל גבי הבמה, וכל הקהל ענה אמן חזק. מכל הלב. הברכה הייתה שבזכות כיסוי הראש אזכה לזרע של קיימא.

חזרתי בלילה הביתה עם מטפחת. בעלי ראה אותי והתחיל לבכות. "מה זה?", שאל בפחד. "אל תדאג, רק בשישי-שבת בתוך הבית", עניתי לו.

בבוקר קמתי ורציתי לראות שוב איך אני נראית עם המטפחת. עמדתי מול המראה וקשרתי אותה, הסתכלתי בעצמי והבטחתי לקדוש ברוך הוא: "את הכתר הזה אני לא מורידה ממני".

שמחה עצומה מילאה אותי. הרגשתי כאילו חציתי נהר שקשה לחצות אותו אבל אני הצלחתי.

והתקווה שבה למלא את חדרי הבטן והלב – אולי בזכות הנישואים, הטהרה וכיסוי הראש ה' ירחם עלינו ונזכה להיות הורים.

באותה תקופה ניקיתי בתים של כמה משפחות בסביבה. עשיתי את זה למען הפרנסה, ולא פחות מכך עבור העזרה לנשים. גם המחיר שגביתי מהן היה נמוך. הרצון לעזור ולעשות חסד הוא שהנחה אותי.

באחד הבתים שבהם עבדתי קשה, אמרה לי לפתע בעלת הבית: "דעי לך, לפעמים, לפני שמגיעה ישועה האדם עובר קשיים. את עשית את שלך, וה' מצדו יעשה את חלקו. בעזרת ה' תתעברי עוד החודש". "אני מקדמת בברכה כל ייסורים שיגיעו אלי, רק שאראה כבר תינוק בבית", עניתי, ולא ידענו שתינו עד כמה התנבאנו.

בחצות אותו הלילה ממש התעוררתי בצעקות. כאבים איומים תקפו אותי באזור הכתף. בעלי הזעיק אמבולנס והועברתי לבית חולים, שם אובחנה אצלי דלקת ריאות חמורה. אושפזתי במשך קרוב לשבוע. הכאבים היו איומים. הייתי יושבת ובוכה, לא יכולתי למצוא תנוחה לשבת או לשכב כך שאוכל לא להרגיש את הכאבים.

מספר ימים אחרי השחרור מבית החולים נוכחתי לדעת שאני צריכה לעשות בדיקת הריון. מעולם לא נזקקתי לבדיקה הזאת קודם לכן. חודשים ארוכים שהצטרפו לשנים קשות ומכאיבות של צער, אכזבה וציפייה עברו עלי. לא רק הכרית הייתה מלאה דמעות, הקירות כבר התמלאו אף הם. אך דבר לא קרה. לילות נטולי שינה, הימנעות משמחות משפחתיות, שיחות של חברות בהן לא יכולתי לקחת חלק, כי הן מדברות על הילדים. כל הבדיקות היו תקינות, אף רופא לא ידע להצביע על סיבת העיכוב, אך הריון לא היה לי. אין רופא ששמענו עליו ולא נסענו, אין בדיקה , ותהא זו מכאיבה או יקרה, שנמנעתי מלעשות, אך כלום.

ההפתעה הייתה מוחלטת. בהתרגשות קניתי ערכה ביתית לבדיקה והתשובה הייתה חיובית. התקשיתי להאמין. הייתי בטוחה שהערכה מקולקלת... ניגשתי לקופת החולים לעשות בדיקת דם. את התשובה הייתי אמורה לקבל עוד באותו ערב. בערב התקשרתי לקופת חולים שוב ושוב ושוב, ולא ענו שם לטלפון; למחרת התקשרתי שוב – המחשבים לא פעלו, בלתי אפשרי לקבל תשובה. וכך עברו עלי שלושה ימים מלאי תקווה והתרגשות, עד שהלכתי לקופת חולים בעצמי לקחת את התשובה. היא הייתה חיובית. אי אפשר לתאר את השמחה שלנו ושל כל מי שהכיר אותנו. ובדיוק כמו שההיא אמרה – אני עשיתי את שלי, וה' עשה את שלו; אני הקשבתי לו, והוא הקשיב לי.

כיום אנחנו הורים לבת ולבן, והשלישי בדרך.