האיום שהתממש: "הנמיכו את עוצמת הקול או שאשלם מחצית שכרכם!"

עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת... (במדבר י', ב'). החצוצרות אפילו שמריעין בהן, נראה כמין ממיני זמר וניגון וקולן ערב על בני אדם, לא כמו השופר שמרעיש השומע קולו, שנאמר (עמוס ג', ו') אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו (שפתי כהן).

מעשה שהיה כך היה: 

ראובן חיתן בשעה טובה ומוצלחת את בנו, ולבקשת הבן החתן, שכר תזמורת ידועה שתנגן ותשיר בחתונה. 

כבר מתחילת האירוע, עוצמת הנגינה הגבוהה במיוחד של התזמורת צרמה באוזניו של ראובן, ולטענתו הרעש באולם היה ממש מחריש אוזניים. 

ניגש אפוא אל חברי התזמורת וביקשם בנימוס לנגן בקול נמוך יותר. הם הנהנו בראשם לאות הסכמה, אך בפועל התעלמו לגמרי מדרישתו...

כעבור מספר דקות נוספות של סבל מעוצמת הרעש, פנה שוב ראובן אל האנשים, והפעם הצהיר בתקיפות: "אם לא תנמיכו - לא תקבלו ממני אלא חצי משכרכם!".

גם איומו זה לא נשא פרי. התזמורת המשיכה לנגן במלוא המרץ בקולי קולות...

החתונה הסתיימה, האורחים התפזרו, ועכשיו באים חברי התזמורת אל ראובן ותובעים לבוא על שכרם.

"אקיים את מוצא שפתיי ואתן לכם רק חצי מהשכר!", הודיעם ראובן.

"אנו דורשים את מלוא השכר - הגיבו האנשים - בדיוק כפי שקצצנו מתחילה!".

- "הרי הזהרתי והתרתי בכם מראש להנמיך את קול הרעש האדיר!".

אנשי התזמורת טענו כנגד ראובן שתי טענות: 

א) "התזמורת שלנו בעלת וותק ומוניטין רב, וכך מקובל אצלנו לשיר ולנגן, כדי להכניס חַיּוּת לשמחה, וכמדומה שגם כל תזמורת אחרת רגילה לנגן כך כיום, בקול אדיר שכזה; ניגון ב'דציבלים' נמוכים פוגע בתדמית המוצלחת שלנו, ועלולה לגרום שבחורים לא ירצו להזמין אותנו לנגן בחתונתם... וכי לא ראית כמה נהנו הצעירים שרקדו בלהט?! ב) בשלמא אילו היית מתנה זאת עמנו מראש, טרם ירדנו לשכירות, בוודאי שהיה עלינו לעמוד בתנאים, אך לאחר שכבר התחלנו בעבודה, אינך רשאי להחיל תנאים חדשים!".

עם מי הדין?

תשובה:

הכל כ'מנהג המדינה'

היה מקום לטעון, שהיות וראובן שכר את התזמורת "על דעת" בנו החתן, והבן מן הסתם העדיף את סגנון התזמורות הרעשניות הָרוֹוֵחַ כיום (ולכן בחר דווקא בתזמורת הזו), משום שרצה שחבריו ה"משמחים" ירקדו ביתר שאת והתלהבות לקול התזמורת העוצמתי והרועם, ממילא, הדבר נחשב כאילו התזמורת נשכרה על דעת כן שתשיר כפי הרגילות ו"מנהג המדינה", בקול גבוה ורועש, ועל פי תנאי זה התחילה במלאכתה. 

ואם המעסיק היה מעוניין לשנות מהמנהג המקובל, היה עליו להתנות על כך מראש, ומשלא נהג כן, אינו רשאי להתנות זאת לאחר תחילת עבודת התזמורת. שכן הדין הוא, שלאחר שפועל התחיל במלאכתו, אין המעביד רשאי להחיל תנאים השונים ממנהג הפועלים באותה מדינה, כי בשעה ששכר את הפועל, על דעת שינהג כמנהג המדינה שכרו (כמבואר בשו"ע חו"מ סי' של"א ס"א, יעו"ש). 

ולפיכך, היה נראה לומר, שצריך ראובן לשלם את מלוא השכר המסוכם לחברי התזמורת.

בעל המאה הוא בעל הדעה

אומנם, למעשה שמענו מהרב יצחק זילברשטיין, שקשה לומר שקיים בזמננו "מנהג המדינה" להשמיע מוזיקה כה רועשת, כי ישנם רבים שהדבר מאוד מפריע להם, ודורשים במהלך השמחה להפחית במידת הרעש. והמעסיק יכול לטעון, שעד לתחילת האירוע, לא היה מודע למידת הקול העוצמתית של התזמורת, ולכן רק אז דרש להנמיך את הקול. 

ומכיון שאבי החתן הוא זה שמעסיק בפועל את הפועלים ומשלם את שכרם (ולא בנו החתן), וממילא בוודאי שרשאי לדרוש להנמיך את הקול, שכן שכר את התזמורת כדי להרבות שמחה, ובפועַל, הרעש הגדול ששרר באולם היה מחריש אוזניים והשבית את שמחתו. והמנגנים כפופים לרצונו והוראותיו, ומשלא צייתו לדרישתו, יכול לשלם להם רק מחצית משכרם, כפי שהתרה בהם.
 

לסיכום: הדין עם ראובן, והתזמורת תקבל רק חצי משכרה! 

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס.