ראיון מטלטל: "לא האמנתי שיגיע הרגע בו העיוורון יפגוש אותי, אבל זה קרה"

"זה קרה ללא כל הכנה. סיימתי שיחת טלפון עם אחותי, וקמתי מהכיסא, תוך כדי שאני מביטה כלפי מעלה. את מה שהתרחש לאחר מכן לא אשכח לעולם", כך מתארת בפנינו גברת רחל ליכטנשטיין, אשת חינוך ומרצה, את הרגעים שבהם קיבלה לראשונה את מה שהיא מכנה: 'מתנת שמים' – את העיוורון. "לפתע התחלתי לראות את הפלורוסנט שמעלי כשהוא מתנועע. זה כמובן היה רק בראש שלי, אבל אז לא יכולתי לדעת את זה. לאחר מכן החלו להופיע כתמים שונים על גבי הפלורוסנט והתקרה שמעליו. שלושים שניות אחרי כבר הכל היה שחור. שחור משחור", היא מספרת.

'מתנת השמים' שקיבלה לא מנעה מרחל להמשיך בחייה, כמעט כרגיל. כיום היא משמשת כמרצה ואשת חינוך, וגם עובדת במשרה מלאה כמקלידה ומנסחת טקסטים. היא אומנם אינה יכולה לראות, אבל לו יכלה - לא היתה מבינה מדוע אתם מרימים כעת גבה לקריאת הדברים. עבורה, זה שהיא עיוורת לא הופך אותה לנכה. כי לא, העיוורון הוא לא פקטור בחייה. הוא כן כמובן. אבל זה שהיא עיוורת לא אומר מבחינתה שהיא מוגבלת. "זהו דבר שלקח לי זמן להבין", היא מודה בשיחה עמנו.

"הניתוח הצליח, אבל החולה מת"

"אני עיוורת ולקוית שמיעה", פותחת רחל ליכטנשטיין את השיחה רוויית הכאב והתקווה גם יחד. "לא נולדתי עיוורת וגם לא לקוית שמיעה, אלא הייתי ילדה ונערה רגילה, וגם לחתונתי הגעתי כשאני שומעת ורואה. חמשת ילדי נולדו אף הם בלידות רגילות לחלוטין. אבל העיוורון היה תמיד ברקע, בגלל חלק מבני המשפחה שאינם רואים. כמו בן אדם שמקווה ומייחל לטוב, גם אני לא האמנתי שיגיע הרגע שבו העיוורון יפגוש גם אותי.

מתי התחילה הפגיעה בראייה?

"לפני 17 שנה, אני זוכרת גם איזה יום זה היה: יום שני. תוך כדי אפיית עוגה, התחלתי לראות פתאום כתמים סגולים על גבי העוגה. אחרי הכתמים הסגולים הגיע כתם אחד שחור. הבנתי מיד שזהו עניין שדורש טיפול, וצלצלתי במהירות לאחותי כדי להבין ממנה מה רואים רגעים לפני העיוורון. התשובה שהיא נתנה לי גרמה לי להבין שעלי להתפנות לבית החולים".

רחל הגיעה במהירות לבית החולים קפלן שבעירה רחובות, שם התברר כי אחת מעיניה נפגעה בצורה קשה. "עברתי שלושה ניתוחים מורכבים, שבסופם ניתן היה לומר שהניתוח הצליח, אבל החולה מת", היא צוחקת. הרופאים הצליחו להשטיח את הרשתית של רחל, שזו היתה הבעיה שהתגלתה בעין. אבל לא הצליחו במשימה החשובה יותר: להשיב את הראיה עצמה. "אחת מההערכות היא שהראייה הלכה בגלל העיסוק הרב בעין בשעות הניתוח", היא מציינת.

"עוד קודם לכן לא ראיתי ככל בנות גילי", מוסיפה רחל. "מאז גיל צעיר הרכבתי משקפיים שמספרם היה מינוס 30, כך שלקות ראייה לא היתה זרה לי". עם זאת, המעבר מאישה רואה לעיוורת באחת מעיניה היתה טלטלה משמעותית.

משמעות נוספת לאיבוד הראייה היה החשש שהצטרף מאז כצל לחייה. היא החלה להתמודד עם חשש הולך וגובר כי העין השנייה תלך גם היא חלילה בדרכה של העין השנייה. "הבעיה שהיתה לי ושהובילה לאיבוד הראייה באחת מעיני היא מבנה עין מאורך מאוד, מה שגורם לרשתית להיות מאוד מתוחה ומועדת לפורענות של קרעים והיפרדות", היא מציינת ומוסיפה: "כאשר התעוורתי באחת מעיני, ידעתי שמדובר בשני עיניים אחיות, ומה שקרה לעין אחת, עלול לקרות גם לעין השנייה. לכן, בתחילת הדרך, כל נצנוץ שראיתי או שדמיינתי שראיתי, עורר אצלי פחדים וחששות. אני זוכרת את עצמי מסתכלת על הילדים משחקים על הרצפה ופתאום מבליחה בי המחשבה שאולי זו הפעם האחרונה בה אני רואה אותם. אבל הזמן הוא המרפא הגדול ביותר, ועם הזמן נרגעתי. הייתי מתעוררת בוקר אחר בוקר עם עין רואה, והחששות דעכו ונעלמו".

לאחר חמש שנים שבהן ראתה היטב באחת מעיניה, החל להצטבר על העין הבריאה שכבת  קטרקט. "המחלה הזו היא נחלתם של אנשים מבוגרים בדרך כלל, אבל בעיניים בעייתיות מלידה - הצרות האלו מקדימות את עצמן", אומרת רחל בשפתה הספרותית. לדבריה, היתה סיבה נוספת להיווצרות ה קטרקט: "העין ההיא הפכה להיות העין היחידה שמשמשת אותי לראייה, מה שהגביר מאוד את העומס עליה, עד ליום שבו החל להיווצר הקטרקט".

אומנות הגישוש

כדי להסיר עם הקטרקט יש צורך בניתוח פשוט למדי שמנקה את העין הנגועה. אך, כאשר ישנה רק עין אחת שרואה ובה צריך לבצע את הניתוח, המצב הופך להיות מורכב בהרבה. "לכן החלטתי להמתין עד ליום שבו לא תהיה לי ברירה, ורק אז לבצע את הניתוח להסרת הקטרקט", אומרת רחל. היום ההוא הגיע לבסוף. "ראיתי באותה עת את כל העולם מוחשך, והחלטתי לחתום על הסכמתי לבצע את הניתוח". הניתוח הסתיים לבסוף על הצד הטוב ביותר. "יצאתי מבית החולים אדם חדש. לפתע יכולתי לראות את העולם, את המספרים שעל צג הטלפון ואת הלכלוכים שהייתי צריכה לנקות. אנשים שרגילים לכך אינם מבינים כמה הם צריכים להודות, עבורי היו אלו הימים המאושרים בחיי", נזכרת רחל בערגה בימים ההם.

ואז, חודש לאחר הניתוח ששינה את חייה לטובה, רחל הבחינה בירידה קלה בראייה. "לא נלחצתי", היא מציינת. "אמרו לי עוד קודם כי  קטרקט יכול לחזור, וניתן לתקן זאת שוב בניתוח". אבל, בתקופה שלאחר מכן הראייה בעין החלה להידרדר עוד ועוד. לבית החולים היא הגיעה שוב בי"ב אב. "כשהגעתי ביקשתי מהרופאים שיבצעו לי את הניתוח להסרת  קטרקט. אבל הם נמנעו וביקשו לחכות חודש נוסף. באותם רגעים התחלתי לחשוב על זה כעל אסון".

מתי את מאבדת לגמרי את הראייה?

"זמן קצר לאחר שהקטרקט התחיל מחדש. זה קרה בשעה שהסתכלתי מחלון ביתי כשלפתע התחיל להיראות לי כאילו הרחוב כולו משייט, יורד ועולה חליפות. אחרי זה הכל הפך להיות שחור משחור. רצתי לארון כדי לקחת כסף במטרה לצאת לבית החולים, וזה היה הרגע שבו התחלתי להבין כיצד נראים חיי העיוור. הייתי צריכה לגשש את דרכי לארון, ומשם לנסות להגיע לכסף. כל עולם המושגים שלי עבר באותו רגע משפה של ראיה לשפה של גישוש".

רחל הבינה מהר מאוד כי לא תוכל להסתדר לבדה וצלצלה לבעלה כדי שישלח אליה את אחד מהילדים עם כסף. חיש מהר נשלח הילד שסייע לה להגיע לבית החולים. משהגיעה לבית החולים התברר לה כי הדבר הגרוע מכל מבחינתה התרחש. "אמרו לי שיש מספר קרעים בעין, מה שאומר שהראיה אבדה. הדבר היחידי שאוכל לראות זה את ההבדל בין אור לחושך, הוסיף אחד הרופאים בידענות, ועולמי חשך עלי, תרתי משמע".

רחל מדגישה כי בכל זאת, ישנו יתרון עבור עיוור שיכול להבדיל בין לילה ליום: "אדם שאינו רואה אך יכול לראות את ההבדל בין חושך לאור, זה דבר בעל משמעות רבה, בגלל שזה מעניק מקום מסוים לזמן בחייו של העיוור, באמצעות הראיה החלקית הזו הוא יכול לדעת האם יום כעת או לילה".

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

איך קיבלת את הבשורה הקשה?

"בשניות הראשונות הייתי מאוד אופטימית, אך לא במובן החיובי של המילה, אלא באמצעות הכחשה. הכחשתי את המציאות. ראיתי עדיין צללים ואור, אז אמרתי שאולי זה לא כזה גרוע כמו שקרה בעין השנייה. לצד ההכחשה היה גם את הקושי המשמעותי ביותר שאני זוכרת מאותם ימי בראשית – אובדן תחושת הזמן. זה היה האובדן הקשה והמשמעותי ביותר שהרגשתי עם תחילת העיוורון. באותה תקופה הייתי מתקשרת כל הזמן למכרותיי כדי לדעת מה השעה".

אבל, זו לא היתה רק הפגיעה בתחושת הזמן, כל התנהלותה של רחל הפכה להיות מסורבלת וקשה באותה עת והיא הרגישה כי טוב מותה מחייה. "בשלושת השבועות הראשונים הייתי ערה בימים וישנה בלילות, אוכלת כל הזמן, ובוכה כל העת. משפחתי - בעלי והילדים פרגנו לי עד תקופת האבל הראשונה ונתנו לי את הכל. אחרי שלושה שבועות הגיע ראש השנה, ואני החלטתי ללכת להתפלל בבית הכנסת. היתה לי אז ילדה בת עשר, שמבחינתה הסכימה לנעול אותי בתיבת נוח כדי שלא אראה בציבור. היא לא היתה מסוגלת לדמיין אותי הולכת ברחוב כשהיא לצדי, תומכת בי למול מבטי חברותיה שרואות אותי בעיוורוני. היתה לי התלבטות האם לצאת למרות בקשותיה, אבל אז החלטתי שאני חייבת לעשות את הצעד הזה. הסברתי לה שהיא לא חייבת לקחת אותי, ואני אוכל ללכת עם שכנות או חברות. בסוף היא התרגלה לכך. זה לימד אותי שלא חייבים לרפד לילדים את החיים, כשזה מגיע על חשבון דברים אחרים.

"היתה לי אז בעיה נוספת", נזכרת רחל, "התפילות של ראש השנה הם תפילות ארוכות שאיני יודעת אותם בעל פה, כך שהייתי צריכה לדקלם קודם החג את מילות התפילה, כדי שאוכל להתפלל יחד עם שליח הציבור. לבסוף, ב"ה, התפילות היו מיוחדות. זו היתה הפעם הראשונה בה יצאתי מביתי. לא התחרטתי על הצעד הזה, שדרש אומץ גם ממני".

אמרת שתחילה הכחשת את המצב. כמה זמן ארך לך להפנים את המצב החדש והמאתגר שעמו את מתמודדת?

"ההפנמה היתה ארוכה. ארוכה מאוד. כשנתיים לקח לי לאסוף את הזמן ולהבין שיש לי שליחות בעולם הזה למרות העיוורון. ועד היום אני מקבלת כל הזמן הארות שמאפשרות לי לצאת עוד מהקושי ההתחלתי. ואם בתחילה חשבתי שטוב מותי מחיי, בשל ההבנה כי חיי השתנו לתמיד ואני אהיה תלויה באחרים למשך כל ימי חיי, בהמשך מבטי על החיים השתנה. גם בגלל, שכמה אפשר להיות באבל?!".

רחל מספרת כי היא מרגישה בחוש שהקב"ה נותן לה כוחות מיוחדים שמפצים על אובדן הראייה. לדבריה, העיוורון כבר לא מהווה פקטור בחייה. "כיום אני כבר לא חושבת עליו והוא לא מעסיק אותי. וגם מבחינה תפקודית, אני משתפר. לפסח האחרון אני ניקיתי בעצמי את המקרר, אני גם מגהצת ועושה עוד הרבה דברים לבד בבית. חלק מכך זה בגלל שחיתנתי את רוב ילדי, כך שאין לי כל כך את העזרה שיכולתי לבקש".

איך בני משפחתך קיבלו את העיוורון?

"אימא שלי התאבלה על זה יותר ממני. עד יומה האחרון היא כאבה את העיוורון שלי. כחלק מזה היא היתה מגיעה אלי לבשל ולסייע לי בכל מה שהייתי צריכה. היא לקחה את העיוורון שלי בצורה יותר קשה אף ממה שאני קיבלתי אותה.

"דווקא בקרב משפחתי הגרעינית, הילדים לקחו את זה בצורה קלה יותר. יש לי ארבעה בנים ובת. הבנים היו אלו שלקחו את זה בצורה הקלילה ביותר, מטבעם הם פחות רגשיים, כך שהם היו פחות עסוקים בלחשוב מה אני חושבת, או מה עובר עלי. הם היו אומרים לי שהם מתפללים עלי, וליוו אותי ברחוב בלי כל בעיה. הם גם היו מקריאים לי את העיתון בשמחה רבה, כדי שאהיה מעודכנת בנעשה. לבת לעומת זאת, היה קשה יותר בהתחלה, אבל לאחר חצי שנה היא התרגלה, ומאז סייעה לי רבות במשך השנים.

"במשך השנים מאז שקיבלתי את העיוורון התייחסו לכך ילדיי בצורה קלילה ואפילו עם הומור. פעם אחת נתקלתי בדבר ששמתי על הרצפה קודם לכן ואחד הילדים שאל אותי אם גם עיוור יכול לעבור על האיסור של 'לפני עיוור לא תיתן מכשול'. כחלק מהצורה הקלילה שבה קיבלו ילדיי את העיוורון, הם מרגישים בנוח להיות תובעניים כלפי כמו שילדים תובעניים להוריהם. אין לי הנחות בעניין הזה, למרות העיוורון".

מה את עושה כיום?

"לפני שהתעוורתי, עבדתי בתחום ההוראה. הייתי אז פסגת החלומות של התלמידות, שנהנו ממורה שכמעט לא ראתה וכמעט לא שמעה אותם. לכן הבנתי שלא אוכל להמשיך להיות מורה במצב כזה והודעתי להנהלת בית הספר שאני עוזבת את התפקיד, ועברתי לעבוד בתחום העריכה הלשונית. 3 שנים לאחר מכן איבדתי לגמרי את הראייה.

"לאחר שאיבדתי את הראייה עזבתי גם את מקצוע העריכה, לא צריך להסביר למה", מוסיפה רחל. "בזמן שעבדתי היתה לי מזכירה, שביקשה להמשיך לעבוד בתחום וכדי לעשות זאת היא היתה צריכה שאמשיך גם אני בעבודה. לכן היא התחילה לשכנע אותי לשוב ולעבוד יחד עמה. לבסוף נעתרתי לשכנועיה, וכיום אנו עובדות יחד: היא מקריאה לי טקסטים, פרסומות או עבודות אקדמאיות וסמינריוניות, ואני מקלידה על המחשב את החומר, תוך שאני עורכת אותו הן לשונית והן מבחינת הפיסוק והניקוד".

מאז ימי הבראשית הקשים של תחילת העיוורון, חלפו מים רבים בבארות רחובות עירה של רחל. היא הפכה מאז לאישה עסוקה במיוחד, המעניקה הרצאות לנשים הכמהות לשמוע את דבריה, כמעט בכל נושא שהוא, וגם עסוקה עד מעל לראש בעבודתה. כיום, העיוורון הוא עבורה 'מתנת שמים', שנועדה לחשל אותה ולהוציא ממנה את המיטב, וגם נושא שכמעט לא מעסיק אותה במהלך היום.