"אני סופרת עד 3!" או: האם עונש יכול להיות מצחיק?

גם את סופרת עד 3?

כאילו רוצה להעניש, אבל עוצרת את עצמך? כאילו באה לאבד שליטה, אבל מחזיקה את עצמך בכוח? נותנת לו עוד הזדמנות, אבל לא בטוח מאמינה בו?

אז מה עוזר לך שאת סופרת עד 3?

בואי נקצר את הדרך ואגיד לך, שבכל פעם שאת סופרת עד 3, את רק מחריפה את המצב.

למה?

כי זה איום! ואיום משדר חולשה. וכשאת משדרת חולשה - הם מצפצפים וזה ממש לא מדגדג להם.

את יודעת מה?! גם אם הם עושים כמה פרצופים שלא מזיז להם, יכול מאד להיות שאת ממש מפחידה אותם, ואם הם עשו מה שאמרת, הם לא עשו כי הם רצו לשתף אתך פעולה, הם עשו מה שרצית כדי שתעזבי אותם בשקט. כדי שהדבר המאיים הזה יפסיק לאיים ולהפחיד אותם, וגם לא בא להם להתעסק עם משהו גרוע יותר, כמו מכות ומלחמות.

אז בואי, תפסיקי עם זה! דעי שנכשלת מראש, וזה אבוד לך אם התחלת לספור.

ראית שהוא לא עושה מה שאמרת? תענישי! אבל זה לפני שאת מגיעה לקצה, כי אם הגעת לקצה, כבר הפסדת אותו. את לא מענישה כדי לחנך, את נוקמת!

אז אם זה קרה בזמן, הרווחת בגדול אותו ואת שיתוף הפעולה שלו.

אמרת לפחות 3 פעמים אותו דבר והוא לא עשה? תודיעי: "חיים, תיכנס בבקשה לחדר להירגע". סובבי את הראש ולכי, תני בו אמון שהוא יקשיב לך.

אם איימת או התעלמת, עשית משהו הרבה יותר גרוע ממה שאת חושבת.

הוא לא טיפש, הילד החכם שלך. הוא מחכה לראות שאת בטוחה, יציבה, ברורה. ועקביות - זה בדיוק זה.

הוא עבר על כלל בבית? למשל, כולם בבית יודעים שלא מרימים ידיים אחד על השני, ואת בטוחה שברור לכולם שזה קו אדום, והם יכולים לריב - אבל להרביץ לא, ויהי מה.

והוא בכל זאת הרים יד?

את מענישה! לא מחכה, לא נותנת לו לספר סיפורים. הוא חייב לראות שאת עקבית בכללים שהצבת, וגם חייב להרגיש שיש תוצאה למעשה שלו.

את מודיעה ממש בנינוחות, "ישראל, הידיים שלך צריכות מנוחה. בוא תניח אותן על הספרייה ותספור עד 15".

זה נשמע לך מצחיק?

יכול להיות, אבל עונש הוא לא דבר שצריך להיות כואב, או מפחיד, או קשה. עונש יכול להיות גם מצחיק. מה זה משנה? העיקר שהוא יזכור וילמד את הלקח.

אני נזכרת שכשעברנו דירה לבית עם חצר, חששתי מאד מכל מיני זוחלים שיכנסו לבית, והיה לי חשוב שהילדים יקפידו לסגור את הרשת של דלת היציאה לחצר. אחרי תקופת הסתגלות, אחד הילדים המתוקים שלי היה שוכח באופן קבוע. להגיד שוב ושוב לא עזר, לכעוס ולהפחיד שיפגוש לטאה במיטה שלו גם לא עזר. פשוט הענשתי.

בזמן שהוא שכח, החזרתי אותו לדלת היציאה, אמרתי לו שיחזיק את הרשת, יעמוד על המסילה ויגיד "רשת, רשת רשת" 10 פעמים. הוא עשה את זה והתפוצץ מצחוק, וגם אני, אבל הוא למד את לקח וזכר לפעם הבאה.

את מבינה מה זה עונש?

זה להיות יצירתית!

"זה קשה", אמרה לי יעל,  "אני לא יודעת באילו עונשים להעניש".

אז אני ממש צחקתי ואמרתי לה, שאני שמחה שאלו הבעיות שלה כרגע (היא הגיעה אלי עם בעיות ממש ממש קשות של משמעת).

להיות יצירתית זה הרבה יותר קל מבעיות משמעת ומלחמות, כעסים, מריבות, צעקות ורגשות אשמה.

אני בטוחה שאת מסכימה איתי.

אז מה את אומרת? רוצה לחשוב על עונשים יצירתיים? כאלה שפשוט יעזרו לילד שלך ללמוד שאת רצינית ועקבית, ושעם אמא לא משחקים משחקים? זה יגרום לו להבין וללמוד.

גמר חתימה טובה!

ואל תשכחי, בזמנים האלה עכשיו, כשהילדים בבית, לנצל כל רגע ליהנות איתם ומהם. תזכרי שהם הזיכרונות שילכו איתך לנצח.

יוכי דנחי – תומכת רגשית רב תחומית ומנחת הורים- מומחית למשמעת וסמכות, שיטת אימהות מודעת Yd0548414745@imahut.org.il