הגרלנדה בסוכה שלי: אם הייתם סוכה, איזה חלק ממנה הייתם?

מה גרוע יותר – להשתעמם, או להיות אדם משעמם?

מהו סבל גדול יותר, שיגידו עליך שאתה טיפוס משעמם, או להשתעמם בעצמך?

מתנצלת, אין כאן שירות "על כל שאלה תשובה", וזה לא נושא שאפשר לעבור ממנו ישר לשורה הבאה.

בכלל, לפני שאנחנו מצפים מאחרים שייענו לנו תשובה, אולי כדאי לנו לבדוק אם שאלנו את השאלה הנכונה.

בדרך כלל, שאלות שמנוסחות נכון עבור האדם עצמו יחד עם הרכב אישיותו, מקבלות תשובה שמניחה את דעתו.

מניחה את דעתו זה אומר שהשאלה לא תציק לו יותר, ויהיה לו מנוח מהמחשבות שהשאלה ביקשה להשאיל מן העולם טרם קבלת התשובה. זה אומר שכשמחשבות יתרוצצו לו כמו גורי כלבלבים שובבים בראש, הוא ידאג להחזיר אותן, כבר יהיה לו איך.

בתקופה הזו אנחנו סובבים סביב ציר שאלה שמתאים כל כך לתקופת סוכות.

איך אני אוהבת את היהודים שאנחנו, בכל חג ומועד מוצאים רלוונטיות לשאלותינו - לפני, בזמן, ועוד מושכים קצת אחרי.

עכשיו אנחנו בדלת המסתובבת הזו סביב הזמני והקבוע; הרגיל והבינתיים; הארעי והשגרתי.

גם כשחג סוכות כבר יעבור, אנחנו כנראה נהיה עדיין בשאלה הזו. איזה מזל שחז"ל נתנו לנו סדר יום כבר מזמן.

אפילו אם אנחנו לא מסוגלים, משיקולי סגר, לבצע אותו, את הקבוע, עצם הרצון להילחם עליו מקיים בתוכנו בריאות. יש לאן לבקש.

הסוכה שלנו, שמתי לב כבר מזמן, קשובה למצבי הרגש שלי.

בשנה שאני שובבה, הסוכה צבעונית. כשאני רגועה, שני צבעים עיקריים שולטים בה, כל פעם שניים אחרים. אני לא מאפשרת בשנים האלה תלייה של ציורים מהגן שאינם תואמים את הקו, ולא, אני לא אמא רעה, את כל עבודות האומנות שמגיעות אני מהללת ומייעדת, אבל עקרת היא בית, סוכה היא כמו, ואני מחליטה כל שנה על הפלטה והמכחול.

זה לא משנה אילו צבעים נבחרו, פעם תכלת ולבן, פעם ורוד וירוק, תמיד תהיה בסוכה גרלנדה.

 גרלנדה היא בסך הכל שרשרת מנורות, אבל היא מילה שכבר מזמן רציתי לכתוב ולא היה לי איך.

נכנסתי אל השכנים שלנו וביקשתי בערב החג נורה אחת שהיתה חסרה לי למלא את הגרלנדה.

להגיד גרלנדה הרבה פעמים זה ממש עושה כיף חיים.

גרלנדה היא לא רק שרשרת מנורות. היא גם עיצוב חתונות של פעם, הולך טוב עם פנסים מנייר חום משקיות של פיצוחים עם חול בפנים ונר דולק מעל. שנים אני מייפה כך אזורי שמחה. הרבה לפני הקורונה. אני הצנוע הידוע.

זה מקסים.

נכנסתי אצל השכנים והייתי חייבת לא להיות משעממת. מה, אני אהיה עוד שכנה שבאה לקחת נורה חסרה לגרלנדה?

אז במקום לשאול אותה מה היא בישלה, ואיך הם עם הקורונה (מדהים איך השאלות שלנו משתנות, "איך אתם עם הקורונה, אתם אחרי, לפני", כאילו זה חוג קפוארה. בתחילת הקורונה לא העזנו לשאול ככה, זה היה מעליב ומפחיד, אבל עכשיו זו שאלת ידיד) - אז הילדים שם היו עמלים עם סולם ופטיש, ואני שאלתי, "אם הייתם סוכה, חמודים", כדי לא להיות משעממת, "איזה חלק בסוכה הייתם בוחרים להיות?".

"אני הייתי דופן", אמרה אחת, והפתיעה אותי. לי היא נראתה דווקא יוצאת דופן, והיא רק ביקשה יציבות וקרקוע.

"אני הייתי סכך", אמר החזק, והתבלבל תוך כדי תשובה אם בחר נכון, כי מצד אחד הוא סוכך על הכל ומסיים את תהליך הבניה, אבל מצד שני הוא עף.

וזו המתוקה, ידעתי שהיא תגיד את זה, אמרה שהיא קישוט. ותהיתי, אם ככה באמת היא מרגישה.

והלכתי הביתה עם הנורה אל הגרלנדה שלי, ושמעתי אותם עוד מתווכחים שם, על מי אזיקון ומי חוט, וכמה זה לא פשוט.

תליתי את הגרלנדה (מישהו יכול לעזור לי לספור כמה פעמים זכיתי לכתוב כבר את זו המילה?) ונשארתי עם שאלת רב משלי.

כשיש לאדם שאלה לרב גדול, היא מטרידה אותו מאוד. הוא מבקש להיכנס אצלו ולקבל מזור.

אני חושבת רגע על הצד שלהם, על הרבנים שצריכים להתמודד עם שאלות של בעלי תשובה,

מה הם אומרים עלינו רגע אחרי שאנחנו יוצאים. מקווה שאנחנו לא משעממים.

לא אשכח את היום ששאלתי את הרב חיים וייס מירושלים איך מעשרים חמציצים מהשדה, כי נתקעתי עם השאלה ביער ראש העין, ואם אותו הדין חל גם על עישור חובזות. ואיך בודקים פטוניות למאכל מחרקים, ואיזה כיף שסלמון נא הוא כבר מזמן לא מוקצה עבורי, זה האוכל שאני הכי אוהבת.

אז בגלל שאני הרכבתי את הגרלנדה, שלחתי את בעלי לצלצל ולשאול את הרב אם הטרמפולינה של הילדים, מוקפת כולה רשת מתוחה, גדולה מספיק בשביל משפחה, יכולה לקבל סכך ולהיות לפחות סוכת שינה?

קיבלנו תשובה נפלאה.