רועי טופז: "עזבתי את כל המועדונים שלי בשביל השבת, ואז הגיעה הקורונה"

"הייתי תלמיד חכם, רק בצד השני", אומר לי רועי טופז בתחילת שיחתנו. "כבר מגיל 15 ארגנתי מסיבות, ובגיל 25 הייתי שותף בשלושה מועדונים נחשבים באילת. אחר כך הגיעה גם פתיחת רשת חנויות תכשיטים, והעסקים שלי פרחו, בעיקר בשבתות. אבל בפנים הרגשתי ריק מתוכן. ולא הרכב היפה שקניתי, או הבית עם הבריכה, היו יכולים למלא את החסר הזה. כל זאת עד שפגשתי את האיש עם הזקן הארוך, זה שלא הסכים לקבל ממני צדקה, ואחר כך הגיע גם החלום, שלא הותיר לי יותר מידי ברירות. עשיתי את הצעד הקשה בחיי ועזבתי את הכל, כל זאת כדי לגלות כמה חודשים אחר כך שהרווחתי בגדול. 

מביא אלפים למסיבה בשריקה אחת

רועי נולד בוינה שבאוסטריה, לאב יהודי אוסטרי ולאם ישראלית. "עד גיל 10 גדלתי בבית מסורתי, ולמדתי בבית הספר היהודי במקום, ששילב בתוכו גם לימודי יהדות ופעילות של בית חב"ד הקרוב", הוא מספר. "בהיותי בן 10 עלינו ארצה, הוריי התגרשו, ובאותו זמן ממש עבר אבי פשיטת רגל. כך מצאנו את עצמנו - אמי, אחותי ואני, מגיעים מבית מבוסס מאד בוינה, לביתם הפשוט של סבא וסבתא שלי בישראל. המהפך הזה לא היה קל עבורי, אני חלמתי לחזור למצב הקודם, ולכן התחלתי כבר בגיל 15 לעבוד בכל מה שרק אפשר. בבקרים הייתי בלימודים, ואילו בערבים עוסק בעבודות מזדמנות - החל משטיפת כלים או עבודה בחנות בגדים, וכלה בתפעול של מערכות הגברה לאירועים. כך עזרתי לאמי בתשלום שכר הדירה, ומהר מאד נכנסתי גם לתחום ההפקה של מסיבות קטנות. בגיל 18 כבר הייתי מפיק מסיבות ידוע בכל אזור השרון".

גם לאחר גיוסו לצבא, המשיך רועי עם שלל עיסוקיו. "יחד עם הפקת המסיבות נכנסתי כשותף באחד הבארים בשרון, ותוך כדי זה שירתי כחייל באזור הדרום. באותה תקופה החל מבצע 'עופרת יצוקה', וערי הדרום ספגו מטחי רקטות כבדים. באחד הימים בהם הייתי באשקלון, בדרכי לבסיס הצבאי, נפלה גם לידי רקטה, ואני ניצלתי בנס. באותם רגעים הרגשתי איך שומרים עליי משמיים, ומשום כך החלטתי להניח תפילין מידי יום. לא חשבתי לעשות מעבר לכך, אבל התפילין הלכו איתי מאז".

רועי טופז בסיפורו האישי:

עם סיום שירותו הצבאי, הגיעה הצעת עבודה מפתה מאילת שבדרום. "כבר בהיותי צעיר יותר עבדתי בחנות בגדים יוקרתית, כזו שמגיעים אליה כל המי ומי, וברגע שסיימתי את הצבא, הציעו לי לעבוד כמנהל מכירות בסניף של אותה חנות באילת", אומר רועי. "דרך החנות התחברתי עם סלבריטאים רבים, וגם עם בעליו של אחד המועדונים באזור. הוא ראה איך אני יודע להביא קהל למסיבות, ואיך האנשים המפורסמים ביותר בארץ מגיעים אליהן דרכי, ולכן הציע לי להיכנס כשותף בעסק שלו. הקמנו יחד בר מסעדה, ולאחריו פתחנו מועדון המיועד ל-4,000 איש. אחר כך הגיע מועדון נוסף ל-700 איש, ואנחנו הרמנו את המסיבות הגדולות ביותר באילת, אליהן הגיעו בין 10 ל-20 אלף איש. הבאנו ארצה את גדולי הדיג'יים בעולם, והמצב היה שאני רק שורק, וכבר מגיעים כמה אלפי אנשים למסיבה. כך, בגיל 25 בלבד כבר הייתי שותף בבעלות על שלושה מועדונים נחשבים, ומנהל מסיבות מוכר".

איך היתה התחושה שם, בגג העולם?

"אנשים חלמו על חיים כמו שלי, כי הגעתי לכל מה שרציתי, והייתי הרבה מאד בחו"ל, מתרועע עם סלבריטאים, אבל האמת היא שבתוך תוכי הרגשתי ריקנות גדולה, ולא ידעתי איך למלא אותה. מפה לשם, הבנתי שאני כנראה זקוק לאיזה רכב טוב שישמח אותי, ולכן קניתי רכב יפיפה ויוקרתי עם גג פתוח, כזה שכולם יסתכלו עליו בזמן שהוא עובר ברחוב. במשך שלושה חודשים התלהבתי ממנו, אבל אז ההתרגשות פגה ואני הרגשתי שוב ריק מתוכן. בראש שלי עברה המחשבה, 'מוזר, מה קורה פה?', אלא שאז קלטתי מה הבעיה. החלטתי שעליי לקנות לעצמי בית עם בריכה, והבנתי שזה מה שיעשה אותי מבסוט. לאחר הקנייה שוב התלהבתי, אבל אחרי כמה חודשים הריקנות חזרה. אני לא הבנתי מה קורה איתי, כי ראיתי איך אנשים סביבי הולכים בדיוק בדרך הזו ומרגישים טוב, אבל הנשמה שוב היתה צמאה והנפש ריקה מתוכן. זמן מה עבר, וסוף סוף קלטתי מה אני באמת צריך. החלטתי לפתוח עסק נוסף, והקמתי רשת חנויות תכשיטים. היו לי שישה סניפים בכל הארץ, וזה הצליח למלא אותי למשך תקופה, אבל הריקנות הכואבת לא ויתרה, והלב שוב הרגיש חלול".

לא רק ריקנות היתה שם, אלא גם גאווה. "אדם שמצליח להביא בשריקה אחת אלפי אנשים למסיבה מרגיש את עצמו למעלה, ובכל פעם שהגעתי לביקורים אצל אבי בחו"ל או אצל אמי בארץ, הם הרגישו שאני קצת מתנשא. הם גם אמרו לי שזו התחושה שלהם, ואני הרגשתי שמשהו בתוכי באמת לא בסדר, אבל לא הכרתי דבר מעבר לעולם החומר, כזה שיוכל למלא אותי במשמעות או ליצור בתוכי את השינוי".

"לא רוצה את הצדקה שלך"

החיפוש הפנימי שאפף את רועי הוביל אותו להתרחשות מוזרה ברחוב. "באחד הימים נסעתי ברכב ולפתע ראיתי אדם עם זקן ארוך. בלי להבין למה עצרתי את הנסיעה, וכשראיתי שהוא מבקש תרומה, הושטתי לו שטר", הוא מתאר. "בתמורה, הושיט לי אותו אדם ספר קטן והציע לי לקרוא אותו, אך אני אמרתי לו שאינני מעוניין בספר והתכוונתי להמשיך בדרכי. אלא שאותו אדם לא ויתר, וביקש שאקח את הספר בכל זאת, ואני - שוב סירבתי ואמרתי לו 'תהיה בריא'. מה שקרה אז, הוא דבר שלא יכולתי לצפות מראש. אותו אדם אמר לי, 'אם אתה לא רוצה את הספרון הזה, אז גם אני לא צריך את הכסף שלך, קח בבקשה את השטר בחזרה'. הסתכלתי עליו המום, ולפתע התחלתי לבכות. יצאתי מהרכב, התיישבתי לידו, והדמעות לא הפסיקו לרדת לי מהעיניים. התביישתי בעצמי על שהתנשאתי עליו ולקחתי מידיו את הספרון. זה היה קיצור של הספר 'בגן האמונה המבואר', ומיד אחרי שקראתי אותו רצתי לקנות גם את הספר המלא".

זמן מה אחר כך, הציע חבר לרועי להגיע איתו לרב חיים אלוש, תלמידו של רבי יאשיהו פינטו וראש מוסדות 'שובה ישראל' באילת, כדי לקבל ממנו ברכה. "בלי להבין בכלל למה, הסכמתי ללכת עם החבר", הוא אומר. "כשהגענו לרב לחצתי לו את היד והרגשתי בתוכי זעזוע. שמענו ממנו דברי תורה ויצאנו, אבל אז עלה בתוכי הצורך לחזור. פניתי לרב ואמרתי לו: 'כשהחזקת לי את היד הרגשתי אור שאני לא יכול להסביר, והיד שלי כאילו הפכה אדומה', הרב שמע זאת והציע לי לבוא שוב למחרת. כשקמתי בבוקר אחר כך, לא יכולתי להסביר מה עובר עליי, ובמקום להגיע לעסקים שמחכים לי, הרגליים שלי הוליכו אותי אליו. כך נוצר מצב שבו כל שבוע, בסופן של המסיבות בשתיים או שלוש לפנות בוקר, הייתי מתקשר לרב כדי לשאול אותו אם אפשר לבוא, והוא היה עונה 'כן, בוא תלמד איתי'".

רועי טופז עם הרב פינטו

הלימוד הלילי הפך לקבוע. "מיד בסיום המסיבה הייתי בורח מהחברים ורץ כדי ללמוד תורה וגמרא. כמה חודשים אחר כך אמרתי לרב, 'אני לא יודע מה עובר עליי, אני לא מפסיק לחשוב עליך'. הרב ענה לי בתשובה, 'רועי, נפתח עליך אור ה', הנשמה שלך צמאה'. אלא שהוא לא הסתפק בזאת, והחליט לקחת אותי צעד אחד קדימה. הרב הציע לי להישאר באותה שבת בישיבה, כדי שאצליח לשמור אותה". 

איך הגבת להצעה הזו?

"לא יכולתי להיענות להצעה, כי המסיבות במועדונים היו בעיקר בלילי שישי. אני הייתי אז ה'פנים' של העסק, ואנשים רבים היו מגיעים למסיבות רק בגללי. לכן הודעתי לרב שאין לי אפשרות לעשות זאת, אבל להפתעתי הוא לא ויתר. הוא אמר לי 'אתה מוזמן להיות איתנו בשבת, או להמשיך לדרכך ולא ללמוד איתי יותר'. באותו רגע עמדתי בצומת דרכים, כי לא רציתי לוותר על הלימוד שהיה חשוב לי כל כך. הבנתי שאין לי יותר מידי ברירות, ולכן הודעתי לשותפיי שבאותה שבת אהיה בישיבה במקום במועדון. החברים, כמובן, לא האמינו שאני עושה את זה והגיבו בשאלה, 'מה, אתה מתחיל להשתגע?', אבל אני כבר קיבלתי את ההחלטה, והשבת הזו היתה עבורי מיוחדת מאד".

הרב חיים אלוש מתאר את התקרבותו של רועי לדת:

מפסיד המון, מרוויח עוד יותר

לא הרבה אחר כך, הסביר הרב לרועי שכדאי לו לצאת מהעסקים בהם היה שותף, מכיוון שהם עובדים בשבת. "הוא אמר לי 'אין ברכה בכסף כזה, שבא ממקום לא טוב', אלא שהמשמעות של יציאה מעסקים שבניתי בשתי ידיי ובמיטב כספי, היתה כבדה מאד. לכן אמרתי שזה לא נראה לי כל כך מעשי, אבל מכיוון שהוא קצת לחץ, הבטחתי לבדוק מה אוכל לעשות בנושא". 

ואז הגיע החלום, שעזר לרועי לקבל את ההחלטה הגורלית בחייו. "באותו לילה הלכתי לישון, וחלמתי שכל המועדונים שלי עולים באש. קמתי בבוקר מזיע כולי, ולא יודע מה לעשות. כשסיפרתי לרב על החלום, הוא ענה: 'העסקים האלה לא טובים, כדאי לך לצאת מהם כמה שיותר מהר', וכך, מכיוון שהאמת כבר היתה ברורה לי, הבנתי שעליי לעשות את הצעד הזה. פניתי לשותפיי למועדונים ולחנויות התכשיטים ואמרתי להם שאני רוצה לפרק את השותפות. הם כמובן לא ראו זאת בעין יפה, והיו מוכנים לתת לי רק מחצית מחלקי. בכל מועדון כזה השקעתי בערך 700-800 אלף שקל, והבנתי שאם אני יוצא - אני מפסיד 50% מההשקעה".

איך הרגשת באותם רגעים?

"זו היתה החלטה קשה מאד עבורי, אבל הבנתי שאין לי דרך חזרה. אחרי שניסיתי כבר את כל הנאות העולם הזה, האור שבתורה הוא היחיד שמילא אותי באמת. אני לא מאותם אנשים שהתקרבו לדרך התורה בגלל שעברו איזה נס גדול או חוויה מסעירה, היה לי כל מה שרציתי בחיים, והגעתי רק מאהבה. אז חזרתי שוב לרב עם מה שאמרו שותפיי לעסק, והוא אמר לי: 'תגיד להם שזו כפרת עוונות עבורך, שיזכרו את זה'. בליבי אמרתי לה': 'אני מפסיד הכל בשבילך, בורא עולם', ובחודש ינואר 2020, קצת לפני שהתחילה הקורונה, עזבתי את כל המועדונים וחנויות התכשיטים. מתוך צורך להתנתק לתקופה, נסעתי לגור ליד אבי בוינה. הקהילה שם חזקה מאד מבחינה דתית, ואני נכנסתי ישר לישיבה ללמוד תורה". 

מה היה קורה אילו לא היית יוצא אז?

"חודש אחר כך כל המועדונים נסגרו בעקבות מגיפת הקורונה, וכידוע - הם נעולים עד היום. בעצם, הפסדתי חמישים אחוז והרווחתי חמישים אחוז, כי אם הייתי נשאר בשותפות הזו, היו לי כיום חובות לכל החיים. מאז, גם מחצית מחנויות התכשיטים כבר נסגרו, ובעצם הבחירה לשמור את השבת הצילה לי את החיים. עזבתי כדי לעשות את רצון ה', ובלי לדעת מראש גיליתי איך בורא עולם הציל אותי".

מצמרר… 

"כן…"

ובכל זאת, עברת את התהליך הזה בריצת מרתון ממש, במבט לאחור אתה לא מרגיש שזה היה מהיר מידי?

"עבורי זו היתה הדרך הנכונה, כי אני לא יודע להיות באמצע. ברגע שראיתי אמת, הלכתי איתה עד הסוף, וכבר מההתחלה החלטתי לשמור נגיעה ורציתי להתרחק ממסיבות. התחושה היתה שאני צריך לטהר את עצמי, ולשם כך ויתרתי על כל הכסף והתהילה, ומה שקיבלתי בתמורה הוא כזו משמעות לחיים, שזה היה שווה את הכל. לקום בבוקר בלי להזדקק לאיזו מסיבה או שיגעון אחר שישמחו אותי, ולהרגיש מלאות פנימית בפשטות, זה הדבר הכי טוב שיש, והעיקר הוא שאני זוכה לעשות את רצון ה'".

רק לפני כחודש, חזר רועי ארצה, וכיום הוא לומד חצי מהיום ועובד בחציו השני. "אני מתפלל לה' שכפי שנגעתי באנשים בעבר והבאתי אותם למקומות ריקים מתוכן, כך אצליח בעתיד לזכות את הרבים באמת ולהביא אותם למילוי פנימי", הוא אומר.

ומה אומרים שותפיך לעסקים על כל זה?

"השותף לעסקי התכשיטים החל להניח תפילין, אחרי שמעולם לא עשה זאת קודם, וכך גם שותפיי למועדונים, שהדבר הזה עורר אותם מאד. אי אפשר היה להתעלם ממה שקרה, והם עצמם אמרו לי: 'תשמע רועי, ה' הוציא אותך מפה'. מה שאני יודע הוא שה' הוציא אותי כי בחרתי לשמור את השבת ולעשות את רצונו, וכך גם הסברתי להם - שאם אדם עושה צעד אחד, הקב"ה עושה לקראתו שניים. כיום ברור לי שמי שנותן מעצמו עבור בורא עולם לא מפסיד, ועוד יותר מזה - הוא מרוויח בגדול".