זהו, הסגר הזה – זה המצב. זה לא זמני. עכשיו בואו נחיה כאילו בחרנו בזה

אני יודעת שאתן מבוהלות. מסתכלות על הסגר המטורף והארוך הזה שלפניכן ותוהות איך תשרדו את זה. איך המשפחה שלכן תשרוד את זה. גם אני תהיתי אם אני אשרוד.

ועכשיו, אחרי חצי שנה של סגר בארגנטינה, אני יודעת שזה אפשרי. ואני הולכת לתת לכן את ההסבר המלא איך עושים את זה. 

שימו לב: אני חיה בארגנטינה, ופה יש סגר כבר יותר מחצי שנה. עכשיו לאט לאט המצב משתפר, אבל מחודש מרץ אין פה מסגרות; המסעדות סגורות; הקניונים, החנויות הכל סגור, רק משלוחים.

כל אחד צריך אישור כתוב לצאת מהבית. כל יציאה מהבית היה עוצר אותנו שוטר ומבקש לראות את האישור. היו ימים שרק מי שתעודת הזהות שלו מסתיימת במספר זוגי יכול היה לצאת מהבית, וימים שרק אלה עם מספר אי זוגי בסוף. ככה במשך חודשים!

הפארקים היו סגורים; אסור היה לעשות ספורט בחוץ. בעלי יצא לריצה, ועצרו אותו שוטרים.

אנחנו גרים בבניין עם שומר, ואסור לנו להזמין אורחים. השומר לא מכניס.

זה היה ככה ממרץ עד יוני.

אתן יודעות מה קרה לי בסוף יוני? איבדתי את זה. לחלוטין.

שלושה חודשים של עבודה מהבית; בעל חיוני בעבודה; זומים לשלושה ילדים; בלגן סיזיפי שלא נגמר; בישולים מסביב לשעון; ומלא עצבים!!!

כשהיתה הקלה, הרשו לצאת עם הילדים לשעתיים בסוף השבוע. היה כל כך קרררר בחוץ (יוני פה זה ממש חורף), ועדיין יצאנו, וקפאנו, והשוטרים בחוץ הלכו אחרינו ואסרו עלינו לשבת. רק ללכת היה מותר. בלי לשבת. חזרנו הביתה קפואים ומתוסכלים.

ובסוף יוני פשוט ברחתי לישראל.

ברחתי במחיר של לעשות שלוש טיסות לבד עם שלושת הילדים שלי, ובמחיר של פרידה של חודשיים מבעלי שנשאר לעבוד, רק לברוח מהסגר החונק הזה.

והיינו חודשיים בארץ. שהיו מושלמים. וחזרנו לארגנטינה לפני חודש.

והחודש האחרון היה שונה לחלוטין משלושת החודשים שהיו פה לפני.

אתן יודעות למה? הילדים לא השתנו, זה בטוח.

אני שונה. אני שיניתי פאזה. אני עשיתי סוויצ'.

בשבועות האחרונים בישראל נכנסתי ללחץ מזה שאני חוזרת לסיוט הזה, ואז אמרתי לעצמי: תקשיבי, קרן, זה המצב. זה לא זמני. זה לא עד ש... עד כיפור, עד סוכות, עד שיסתיימו החגים, עד שימצאו חיסון. זה המצב!

לא מדברים פה על חזרה למסגרות לפני מרץ 2021. שנה שלמה שהילדים שלי בבית, ואני מג'נגלת בין כל התפקידים שלי ונשארת בלי אויר בסוף כל יום? פחות.

זה הזמן לחשב מסלול מחדש, ולהתאים את עצמי, את הילדים, את השגרה שלנו, למציאות החדשה.

וזה ההבדל ביני לבינכן. זה הכל. זה ההבדל היחיד. שאתן מחכות שזה ייגמר, ואני מבינה שזה לא ייגמר. אלה החיים שלנו מעכשיו.

(מובן שיש הבדלים נוספים. אני כמובן לא מדברת פה על ענייני האבטלה, הפוליטיקה ושאר מחלוקות, רק על העניין של להיות בסגר ארוך, ולעבוד מהבית תוך כדי).

אז אני פותחת כל שבוע בבניית לו"ז ביומן, עם צבעים והכל. מתי יש לכל ילד זום. מתי זה זמן העבודה שלי (כבר הבנתי שהם צריכים אותי לידם בזומים, ושזמן העבודה שלי צריך להיות לא תוך כדי הזום שלהם, כי אני לא יכולה גם וגם וגם, זה סתם נגמר בצעקות).

שיבצתי מתי אוכלים, ומה אוכלים, כל יום, ומתי אני יושבת איתם על חוברות עבודה (כי אחרת זה לא קורה).

וגם שיתפתי אותם בזה.

ישבתי ואמרתי להם שכל יום יהיו לכל אחד שני זומים (לא מכניסה אותם ליותר, גדול עלי) וחצי שעה זמן אמא (חוברות עבודה), ושבצהרים לפני ארוחת צהרים מסדרים את הבית עם שיר שמח ברקע, ועוד פעם בערב. אמרתי להם שבזמן שמישהו בזום - השאר משחקים.

וכשאמא עובדת - הדלת סגורה. כי אמא עובדת מהבית. תדמיינו שהיא בעבודה במשרד, כמו אבא. כשאני יכולה, יש כאן בייביסיטר שנמצאת איתם בזמן שאני עובדת.

עכשיו, אתן מבינות שהלו"ז הזה לא מתקיים כל יום. נכון? אתן מבינות שזו תוכנית פעולה ושהיא בסיס לשינויים?

שיש ימים שאין זמן אמא.

שיש ימים שהם לא עושים את כל הזומים.

שיש ימים שאני מזמינה פיצה לצהרים. ולערב. לפעמים גם לבוקר.

שיש ימים שהולכים לישון כשהבית הפוך, ומתמודדים עם הבלגן בבוקר.

וזה יקירות, הדבר הכי חשוב שצריך להבין כשמתכוננים לסגר ארוך שהוא בעצם השגרה החדשה שלנו: לא רק להתאים את הלו"ז, צריך גם להתאים ציפיות.

האחריות המלאה על התזונה שלהם ועל הלמידה שלהם היא עלי.

זה מטורף. לא בחרתי בזה. אבל זה המצב. זו המציאות. אז שלושה חודשים בכיתי על זה, כי חיכיתי שזה ייגמר, ורק כשהבנתי שזה לא ייגמר (ואחרי מילוי מצברים בארץ כמובן) - עיכלתי, והתאמתי.

יש ימים שעוברים ואני אומרת לעצמי - סתם יום. לא קרה היום כלום מעניין. איזה מין חיים אלה, פשוט לחכות שימים ייגמרו. זה יהיה שקר להגיד שזה לא ככה.

אבל יש לי אחריות. אני לא יכולה להתנער ממנה, כי לא בחרתי בהום סקולינג. אני כן יכולה לבחור לצאת ממוד של הישרדות, להיכנס למוד השלמה והבנה, ולשנות את הבית ואת ההרגלים שלו.

בוחרת את הפשרות שלי.

מזיזה את הקווים האדומים.

מבינה שיהיו ימים טובים יותר - וכשזה קורה אני עפה על עצמי, ויהיו ימים שפחות. יהיו ימים של רחמים עצמיים וייאוש. אני עוברת כל יום ביומו. אני לא נלחצת כשדברים לא הולכים כמתוכנן. אני מאפשרת לעצמי ולבית שלי גמישות.

אני מבינה שלא תמיד נחיה ככה, אבל כל עוד אנחנו ככה - נעשה את זה הכי טוב שאפשר, וננסה למצוא את נקודות האור בשגרה החדשה שלנו.

אתן יודעות משהו? חזרנו לפה לפני חודש, והחודש הזה עבר ממש טוב. ואני יודעת שזה בזכותי.

ופתאום רואים פה את האור בקצה המנהרה.

המסעדות נפתחו (לישיבה בחוץ בלבד, ועדיין די קר, אבל זה יותר טוב מכלום!); והפארקים הציבוריים נפתחו; והאביב הגיע לבואנוס איירס.

אתן יודעות שגם בישראל זה יקרה בסוף, נכון? הטירוף הזה ייגמר. אבל זה לא יקרה בקרוב.

אז עד שזה יקרה, בבקשה מכן, צאו ממצב הישרדות. תנשמו. תעכלו. ותחשבו מסלול מחדש.

תתאימו ציפיות למציאות. תתאימו שגרה שנכונה למשפחה שלכם וליכולות שלכם ושל הילדים שלכם, וכדי לא לקום כל בוקר בהתקף חרדה, תזייפו ותתחילו לחיות כאילו אלה החיים שבחרתם בהם.