חג הסוכות לאור המהר"ל: 7 גילויים מדהימים על חג הסוכות, מתוך המהר"ל

בפרשת אמור, בסדרת המועדים, נאמר לגבי סוכות (ויקרא כ"ג, מ"ב-מ"ג): "בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסוכות. למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלהיכם".

פרטים רבים היו בנס יציאת מצרים, ובהם מכת בכורות וקריעת ים סוף. אולם, אין מועד מיוחד לציון כל פרט ופרט, וחג הפסח הוא זכר לכלל המאורעות שאירעו במסגרת הנס הגדול של הגאולה. רק ביחס לאחד מן הפרטים הללו, ולכאורה השולי שבהם, הלוא היא הישיבה בסוכות שאירעה לאחר היציאה, נקבע מועד מיוחד העומד בפני עצמו. למה? מה החשיבות של פרט זה בנס (הישיבה בסוכות), עד שהוא עומד בפני עצמו ומחייב הקדשת חג לזכרו?

זאת ועוד, אילו היה פרט זה כה חשוב ומיוחד, מדוע הוא לא נזכר מלכתחילה בשעת מעשה? מדוע רק בדיעבד בעת קביעת חג הסוכות למדים אנו כי ביציאת מצרים הושיב ה' את בני ישראל בסוכות?

מהו הנס שאירע בסוכות שבהם ישבו בני ישראל

בגמרא במסכת סוכה דף י"א עמ' ב' מצינו מחלוקת מהם הסוכות שבהם ישבו בני ישראל בצאתם ממצרים. רבי אליעזר סבור כי היו אלו ענני כבוד, שהרי הכתוב אמר שה' הושיבם בסוכות, וממילא מן ההכרח כי עסקינן בסוכות שנבראו בידי שמיים. אולם "רבי עקיבא אומר: סוכות ממש עשו להם".  מבאר רש"י, כי בני ישראל עשו לעצמם סוכות ממש להגן על עצמם "מפני החמה בשעת חנייתם". 

שיטת רבי עקיבא מעוררת קשיים חריפים:

1. אם מדובר בסוכות שבני ישראל עשו לעצמם, מה הנס שבדבר?

2. לכאורה, צודק רבי אליעזר בפירושו, שהרי כתוב בפסוק "בסוכות הושבתי" ומשמע כי ה' הוא שהושיב את  בני ישראל, ואין זה מעשה עצמי שלהם? במה חלק רבי עקיבא?

3. בפסוק כתוב: "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" - לפי רבי עקיבא אין המדובר כלל בעניין השייך ליציאה ממצרים, אלא לסוכות שנעשו בשעת החניות. כיצד ניתן אם כן לומר כי הסוכות הם זכר ליציאת מצרים?

4. הטור, אורח חיים סימן תרכ"ה שאל מדוע נקבע חג הסוכות בתשרי, שעה שיציאת מצרים הייתה בניסן, ובאר: "אע"פ שיצאנו ממצרים בחדש ניסן לא ציוונו לעשות סוכה באותו הזמן, לפי שהוא ימות הקיץ ודרך כל אדם לעשות סוכה לצל, ולא הייתה ניכרת עשייתנו בהם שהם במצוות הבורא. לכן ציווה אותנו שנעשה בחדש השביעי שהוא זמן הגשמים ודרך כל אדם לצאת מסוכתו ולשבת בביתו ואנחנו יוצאים מהבית לשבת בסוכה, בזה ייראה לכול שמצוות המלך היא עלינו לעשותה".

ברם, לפי שיטת רבי עקיבא לא מדובר במאורע שאירע בניסן בעת יציאת מצרים, אלא בכל חניה וחניה שאירעה במשך ארבעים שנה, במשך כל חודשי השנה. מהי אפוא שאלת הטור?  

הבעיטה של אומות העולם

במסכת עבודה זרה דף ב' עמ' א' מצינו כי לעתיד לבוא מביא הקב"ה ספר תורה, מניחו בחיקו ואומר: "מי שעסק בתורה יבוא וייטול שכרו". אומות העולם באים בטרוניה לקב"ה וטוענים כי

הם מקופחים בהעדר שכר, שכן לא ניתנה להם הזדמנות שווה לעבוד את בוראם. לטענתם הם לא קיימו את התורה רק מכיוון שזו לא ניתנה להם. בתשובה לכך אומר להם הקב"ה "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת? אף על פי כן, מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה". הגמרא מבארת כי סוכה היא מצווה קלה, שכן אין בה חסרון כיס. כלומר, זהו "בית" שזול לבנות אותו בהיותו דירת עראי.

הגמרא מציינת כי למשמע דברים אלו "מיד כל אחד הולך ועושה סוכה בראש גגו".

מה עושה הקב"ה? "מקדיר עליהם חמה כבתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא". מקשה הגמרא, הרי גם ישראל יוצאים מהסוכה כאשר הם מצטערים בעת ישיבתם בה, שהרי הדין הוא כי "המצטער פטור מן הסוכה"? מה החידוש אפוא בכך שהגויים יוצאים מהסוכה כאשר יש תנאי שרב? מבארת הגמרא כי בן ישראל אמנם פטור מן המצווה ויוצא מן הסוכה, אבל לא עולה על דעתו לבעוט בה.

סוגיה זו מעוררת מספר תמיהות:

1. סוכה מוגדרת כמצווה קלה, שאין בה חסרון כיס וכל מי שמצטער פטור ממנה. למה? אם כבר עושים זכר ליציאת מצרים, למה לא נצטווינו לבנות בית, או לכל הפחות לקיים את המצווה במסירות נפש, אף כשהיא כרוכה בצער מסוים?

2. מצד שני, כיצד יכולה מצווה קלה זו להיות נקודת מבחן בין ישראל לאומות? לכאורה זו הדוגמא הכי פחות מובהקת להבחנה שבין ישראל לעמים. אם רצו לבחור במשהו שימחיש את ההבדל בין מי שעושה מצוות מתוך אהבה ורצון, לבין מי שעושה דברים רק מחמת הכרח, היה צורך לבחור במצווה שבה מי שעושה מרצון ממשיך לעשות גם כשקשה לו ואף במסירות נפש. מדוע בחרו אפוא כנקודת מבחן דווקא את מצוות סוכה, שבה גם ישראל שקשה לו לקיים את המצווה, זונח את המצווה ואינו מקיימה?

3. מכיוון שממילא המצווה אינה נוהגת במקום שבו יש צער, מה יש בבעיטה של אומות העולם עד כדי כך שיש בה כדי להסביר מדוע אומות העולם לא שייכים מלכתחילה בקבלת עול מצוות ולא ניתנה להם התורה?

הסוכה כמקרה מבחן מובהק לאמונה

המהר"ל בספרו "חידושי אגדות" על סוגיה זו מבאר, כי הטעם שבחר הקב"ה דווקא במצוות סוכה כמקרה מבחן נובע ממהות הטענה של אומות העולם כי הם ראויים לתורה "שהיא שכלית ובלתי טבעית". התורה מעלה את האדם לקומה רוחנית שבה הוא אינו משועבד לעולם החומרי ולמרחב הנוחות שלו. רבינו יונה על אבות פרק א' משנה ה' מבאר כי "מחשבת התורה לא תכון לנגד עיניו של אדם הפונה לתאוות ליבו, כי הן שתי מחשבות שאין הלב סובלן כאחד". 

ובכן, אזור הנוחות המובהק ביותר של האדם הוא ביתו. אדם שהוא חסר בית מאבד את בטחונו העצמי וניטל חלק מקיומו הטבעי. המהר"ל בספרו חידושי אגדות על סנהדרין דף ל"ז עמ' ב' מבאר כי גלות מכפרת על חטאי האדם, שכן יש בה לא רק צער ומחסור אלא שהיא "נחשבת לאדם מעין הסרה מן העולם הזה, כי כל הדברים יש להם קיום במקום מסוים, כפי שאמרו חז"ל במסכת אבות (ד', ג') 'אין לך דבר שאין לו מקום' והמקום נותן קיום לדבר".

על כן, ניתנה לאומות העולם כמקרה מבחן דווקא מצוות סוכה, שבה האדם יוצא מביתו שהוא המעטפת הטבעית שלו, ועובר לשבת בסוכה שהיא דירת עראי. מי שגר בסוכה לא שם מבטחו בעלוות הסכך, אלא חשוף הוא לכל איתני הטבע וחייב להשליך את יהבו על מה שניצב מעליהם.

סוכה נקראת "צל האמונה" - "צילא דמהימנותא" (זהר חלק ג', דף ק"ג עמ' א'), שכן מי שיוצא מדירת קבע אל דירת העראי מבטא בכך את אמונתו בכך שמעל הכללים של קשר סיבתי בין תוצאה טבעית למאורע טבעי, יש גורם עליון שמנהיג את העולם.

היציאה מבית לסוכה היא אפוא מעשה אמוני מובהק של יציאה משכלתנות אל אמונה, ומאזור נוחות גשמי לעולם של רוח.

מה מבטאת הבעיטה

אומות העולם התבקשו להיבחן בנקודת ההבחנה בין עולמה של תורה לעולמם הגשמי. הם יצאו מביתם לסוכה אך בקושי הראשון שבו נתקלו הם שבו לביתם. הם לא עזבו את הסוכה אלא את העולם הגלום בה. לא הייתה זו יציאה גרידא שלהם מהסוכה בעת שרב אלא שהם גם בעטו בסוכה. בעיטה זו מלמדת כי עם אי הנוחות שנוצרה הם לא יצאו רק מהסוכה אלא מאסו בכל מה שהיא משקפת. הבעיטה ביטאה את ההתרחקות הבוטה ואי השייכות בין עולם המצוות והרוח, לעולמם שלהם, השואף לנוחות ולאזורי נוחות.

הסוכה כמהותה של יציאת מצרים

בהתאם לכך מבאר המהר"ל את הקשר בין יציאת מצרים לבין ישיבה בסוכה. אין זה פרט נוחות מסוים, אלא עניין שבו גנוזה מהות הגאולה בעצמה. "כאשר הוציאם ממצרים, ההוצאה היה שלא בטבע ומנהג של עולם. על כן אומר הכתוב 'כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם ממצרים' - כי לא היה מן הראוי שישבו בבית שהוא מדור טבעי, אלא ישבו בסוכות שהיא יציאה מדירת הטבע". כלומר, מהותה של יציאת מצרים הייתה ניתוק של עם ישראל מהחומריות שבה היו שקועים במצרים והעלאתם לפסגות של רוח ואמונה. הביטוי ליציאה ממצב של כפיפות לחוקי הטבע ומנהגו של עולם, התבטא על כן בסוכות הארעיות שבהם ישבו. בני ישראל בצאתם ממצרים  העדיפו את הארעי והניסי על "הבטוח", הטבעי והגשמי. ממילא, "כמו שהיה בזמן ההוא, בזמן יציאת מצרים, שבו היו תחת רשותו של הקב"ה ובצלו, כך מצווים בני ישראל לדורות - לעשות סוכות".

נמצא, כי אין מחלוקת מהותית בין רבי אליעזר לבין רבי עקיבא בדבר מהותה של המצווה, שכן בין אם ישבו תחת ענני כבוד ובין אם ישבו בסוכות ממש, לכל הדעות, הם היו יושבים בצל האמונה, מנותקים מהוויה גשמית וטבעית וחוסים תחת הגנה ושמירה ניסית של ה'.

סוכת דוד הנופלת

הסוכה מבטאת את העולם הרוחני והאמוני של בני ישראל. יתירה מכך, הסוכה מבטאת את הייעוד של בני ישראל בעולמם. הנביא עמוס (ט', י"א) אומר "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת". כלומר, מלכות בית דוד נמשלה לסוכה, וסוכה זו היא שתקום לעתיד לבוא. מה פשר הדבר? מבאר המהר"ל בספרו "נצח ישראל" פרק ל"ה, כי מלכות מבטאת יציבות וחוזק, ולכן מגדירים אותה כ"בית מלוכה". אבל, מלכות בית דוד אינה מבטאת שליטה של אדם באדם, אלא דווקא שלטון של הקב"ה באדם כשהרוח שולטת בחומר. "לפיכך קרא הנביא למלכות בית דוד 'סוכה', לפי שמלכות בית דוד הוא מלכות אלוקי, לא כמו שאר מלכות שהוא חולין".

הסוכה מבטאת את יציאת האדם מאזור הנוחות שלו ומאמונתו בהגנה טבעית, שבה הוא חוסה מאחורי עץ ואבן, אל עבר עולם הרוח. הסוכה מבטאת אמונה כי חלף כללים של סיבה ותוצאה טבעית, מתנהל העולם לפי כללים של שכר ועונש רוחניים, וזו מהותה של הנהגת בית דוד את ישראל, ע"י רוח אפנו משיח ה'.  בכך מתבאר אפוא מדוע נקראת מלכות דוד בתואר "סוכה".

חוסן רוחני ונצחיות

המהר"ל מוסיף ממד נוסף של עומק לדברים בבארו את המילה "הנופלת".

לדבריו, "הבית כאשר הוא נופל - מתבטל. אם חוזר לבנות, הרי שהוא בונה בית חדש, ולא נקרא שהקים את הבית שנפל, שהרי הבית שנפל נחרב והתבטל. הוא בונה על כן בית חדש מתחלה. אבל הסוכה, שאינה בנין גמור וקבוע, חוזרת למעמדה הראשון בקלות, ולכן אם נפלה שייך בה הקמה, והיא חוזרת לעניינה הראשון".

כלומר, דבר שכל קיומו נעוץ בחוסנו הגשמי, מאבד את כל מהותו כשהחוסן אבד והגוף נחרב. אבל, מה שמבטא תוכן ולא תנאים סביבתיים, לא אבד וכלה כאשר מקפלים אותו. הוא יכול להזדקף שוב בכל עת ולהמשיך את הרצף ההווייתי שלו. מלכות בית דוד נקראת "סוכת דוד הנופלת", שכן "אף בשעת נפילתה יש עליה שם סוכה". המילה "הנופלת" אינה תואר גנאי. אדרבה, היא אות לחוסן רוחני ולנצחיות.

הנה כי כן, סוכה משקפת את המהות של יציאת מצרים, כניתוק מהחומריות והעלאתם לפסגות של אמונה. בצאתם ממצרים הם העדיפו את הארעי על הבטוח. על כן, מצווים בני ישראל לדורות לעשות סוכות ולצאת מאזור הנוחות המובהק ביותר של האדם הלא הוא ביתו, ולעבור לדירת עראי שבה האדם חשוף לאיתני הטבע וחוסה רק בצל ה' הניצב מעליו.

מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט