הכלה שילמה מראש על ניתוח הפזילה, ולבסוף החתן חזר בו

מעשה שהיה כך היה: לבחור מצוין הוצע שידוך עם בחורה יראת שמים וכלילת המעלות. הבחורה מאוד מצאה חן בעיני החתן, והוא קיווה שיוכל לבנות עמה בית נאמן על אדני התורה והיראה, אלא שדבר מסויים הפריע לו וגרם לו להיסוס - הוא הבחין שהבחורה פוזלת בעיניה.

אמרה לו המדוברת: "אם הפזילה היא זו המעכבת, אעבור ניתוח ובע"ה אתקן את הפזילה". הבחור הסכים, והיא פנתה למנתח עיניים מומחה ומפורסם, ושילמה לו מראש עבור הניתוח, שנקבע לחודש הבא. נחה דעתו של החתן, והשידוך נגמר בשעה טובה ומוצלחת.

מספר ימים טרם מועד הניתוח, פרצה מלחמה, והרופא גויס לצבא.

בינתיים החתן והכלה נישאו, ועד שהגיע התור החדש, הכלה הרתה, ושוב הניתוח נדחה. אחר כך ילדה בשעה טובה, ומחמת הטיפול בתינוק והנקתו, שוב נדחה הניתוח. אחר כך שבה ונתעברה, ושוב הניקה את וולדה, וכך נדחה הניתוח פעם אחר פעם.

כשסוף כל סוף הגיע כבר הזמן שאפשר היה לנתח, התקיים בחתן מאמר חז"ל "חן אשה על בעלה" (סוטה מ"ז.)... הוא פנה אל אשתו ואמר לה: "אין כבר צורך בניתוח. בשבילי רעייתי היקרה היא הנאה ביותר, והפזילה כבר לא מפריעה לי כלל, אדרבה, אני רואה בה חן מסויים...".

בני הזוג המאושרים ניגשו אפוא אל המנתח וביקשו בנימוס את הכסף החזרה.

תגובת המנתח היתה: "יתכן ואיני צריך להשיב את הכסף, כי הריני מוכן ומזומן לנתח, אבל אם לפי דין תורה אני אכן צריך להשיב את הכסף, אשיב לכם בשמחה...".

(יצויין, שהנידון הוא במקום שאין "מנהג מדינה", אבל אם במדינה קיים נוהג להשיב את התשלום במקרה שכזה, אין ספק שהרופא צריך להשיב את הכסף).

תשובה:

תשובת הרב יצחק זילברשטיין לשאלה זו, היתה דומה לתשובת המהרש"ם דלעיל, כלומר: הרופא אינו צריך להשיב את הדמים שקיבל, כי יכול לטעון: אני מצידי מוכן לתקן את הפזילה, ומכיון שקיבלתי את הכסף, הרי זה כאילו מכרתי לכם חכמתי ואומנותי, וקיבלתם זכות לניתוח, ואם אינכם מגיעים להינתח, העיכוב הוא מצידכם ואיני צריך להשיב את הכסף.

וניתן לדמות זאת למה שדן ה"שער משפט" (סי' של"ד סק"א, הו"ד בפתחי תשובה שם סק"ב, ובתשובת המהרש"ם שם), במעשה בראובן שנתן לשמעון עשרים זהובים, כדי שיכבס לו עשרים בגדים מוכתמים. לאחר שעשה שמעון חצי מהמלאכה, חזר ראובן ואמר לשמעון: "אין לי עוד בגדים ליתן לך... אבקש שתחזיר לי את העשרה זהובים שנשארו בידך".

וכתב השער משפט, שפשוט שאם לא היה ראובן נותן לשמעון את המעות מראש, היה ראובן יכול לחזור בו, כיון שאינו צריך לבגדים, וכפי שאומרת הגמרא (ב"מ ע"ז.), שאם אחד שכר פועל שישקה שדהו, וירד מטר בחצי היום (ומעתה אין כבר צורך בהשקיית הפועל), אין צריך ליתן לפועל את מוֹתָר השכירות. אבל מכיון שראובן נתן את המעות מראש, הדין הוא שאינו יכול לדרשם חזרה, והדבר דומה למה שכתוב בשו"ע (חו"מ סי' שי"א ס"ד) שאם בעל חביות יין רצה להעביר את חביותיו בספינה, ונתן כסף מראש לבעל ספינה, ואמר בעל הספינה 'ספינה זו אני משכיר לך', והשוכר אמר 'יין זה אני מבקש להעביר בספינה', ולבסוף הספינה טבעה בחצי הדרך - אין בעל הספינה צריך להחזיר את יתרת הכסף לבעל היין. וכן כתב הרמ"א (סי' של"ד ס"א) לגבי מי ששכר בית ומת השוכר, שאם קיבל המשכיר את השכר כולו, אין צריך להחזיר את הכסף ליורשי השוכר, משום שהמשכיר אומר הרי ביתי מזומן. וכך גם כאן, שראובן נתן מעות מראש, ושמעון מוכן ומזומן לקיים תנאו, אף שאין לראובן בגדים, אין שמעון חייב להחזיר, עכ"ד השער משפט.

ולכאורה גם הרופא שקיבל את שכרו מראש, ומוכן לבצע את הניתוח, אינו חייב להחזיר את כל הכסף. אומנם, עליו להשיב את ההפרש בין דמי עבודה בפועל, לבין תשלום כ"פועל בטל", (דהיינו, יש לשער כמה המנתח היה מוכן להרוויח פחות ולשבת בטל ולא לנתח, ואת הסכום הזה יקבל).

אומנם, נראה שתוכל הכלה להביא אדם אחר הסובל גם הוא מפזילה, ותאמר לרופא, 'הבאתי אחר במקומי', והרופא יהיה חייב לנתח את האחר במקומה (והכלה תקבל את דמי הניתוח מהאחר). וכל זאת במידה והניתוח השני אינו קשה יותר מהניתוח שלה.

לסיכום: מן הדין הרופא המנתח רשאי להשאיר בידו תשלום כ"פועל בטל". אבל הכלה רשאית להביא במקומה מנותח אחר שהרופא יתקן את פזילתו.

לרכישת הספר "ופריומתוק" בהידברות שופס.