החמות שגרמה לגירושי הזוג האוהב, והכול התחיל ממילה אחת...

וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ (במדבר י"ז, ה'). אמרו חז"ל (ערכין ט"ו:) כתיב "מוות וחיים ביד הלשון" (משלי י"ח, כ"א), וכי יש יד ללשון? - אלא מה היד ממית אף הלשון ממית, שנאמר (ירמיה ט', ז') "חץ שחוט לשונם", "שוחט" כתיב, כי הרי זה בא להיות שוחט לאחרים ונמצא שחוט, כי לשון הרע תלתא קטיל (דב"ר ה', י'). וכן קרח היה בכלל כת ליצים, כדאיתא במדרש (שוחר טוב תהלים א'). וסימן לדבר "קרח" ראשי תיבות: קשת רומח חרב, על שם שנאמר (תהלים נ"ז, ה') "בני אדם שיניהם חנית וחיצים ולשונם חרב חדה" (כלי יקר).

סיפר הרב אלימלך בידרמן:

מעשה שהיה ביהודי שבלידתו לא נקצב לו מן השמים שֵׂכֶל ודעת ככל אחיו מבני ישראל, אלא מעט פחות מזה ב'כמות' וגם ב'איכות'.

בהגיעו לפרק 'האיש מקדש', נאלצו לשדך לו בחורה שגם היא לא התברכה בשכל רב ובדעת רחבה.

ברוך ה' חייהם זרמו על מי מנוחות, והשלום והשלווה שררו בביתם. בחסדי שמים, נולדו לבני הזוג שני ילדים (בעלי דעת שלימה), והם התחנכו בתלמודי תורה ועשו חיל בלימודיהם.

באחד הימים, הוצרך ה'שווער', חותנו של היהודי, לשלוח לחתנו היקר חבילה מסויימת. אלא שהנסיעה עד למקום מגוריו הרחוק של החתן היתה קשה על החותן. מה עשה? - הוא ירד לתחנת האוטובוסים, וחיפש אחר אחד שנוסע לשכונת מגוריו של חתנו. משמצא יהודי שנוסע לשם, שאלו: "האם אתה מכיר את האברך פלוני משכונתכם?".

היהודי חשב קמעא, ובירר: "מי, אותו המשוגע...?".

כשהחותן הבין שכוונתו אכן לחתנו, אישר שזהו האיש שאליו צריכה החבילה להגיע, והיהודי הסכים להיות השליח ולמסור את החבילה לחתן.

תוך כדי שצעד חזרה לביתו, החל החותן להרהר בליבו, 'וכי זה שמי וזה זכרי - חותנו של המשוגע?...', היו לא תהיה!

בהגיעו הביתה, סיפר על כך לאשתו, ושניהם הסכימו: חרפה היא לנו שיש לנו כזה חתן, נדאג להציל את בתנו היקרה מלהיות כפותה בידי משוגע חדל אישים! (כפי הנראה גם שכלם של בני זוג אלה לא היה כל כך 'רחב'...).

האם שוחחה עם בתה על אודות בעלה, ותוך זמן קצר, פרצה אש המריבה בבית החתן והבת...

לא חולפים אלא ימים ספורים, ובני הזוג החלו לדבר על גירושין, ירחם ה'.

הדברים הגיעו לאוזנו של הרה"ק ה'בית ישראל' זי"ע, והוא הזעיק אליו מיד את רבי ברוך קאמינר זצ"ל, שהיה ממקורביו ושימש בתפקידים רבים הנוגעים להנהגת הציבור. הרבי ביקש מרבי ברוך שישתדל בכל כוחו להשכין שלום בביתם של בני הזוג, להציל את חיי הנישואין שלהם, ואת ילדיהם משיברון ו"יתמות".

משיצא את פני הקודש, מיהר רבי ברוך לטפל בעניין. הוא ניסה וניסה בכל דרך אפשרית לחבר בין הניצים, אך לא עלתה בידו.

לא ארכו הימים והבעל נתן לאשתו גט פיטורין.

ומה עלה בגורלם של הבנים? - שניהם יצאו לתרבות רעה, ה' ירחם.

ועתה נתבונן בדבר הנורא שאירע כאן - עמד לו יהודי בתחנת האוטובוס, ולתומו שאל "מי, אותו המשוגע?", ובזה גרם לחורבן הבית; האיש והאשה הושלכו ליגון ואנחה עולמית על שהוכרחו להתגרש זה מזה, ושתי 'נשמות קדושות', הבנים של ה'משוגע', ירדו לעמקי שאול...

ועד היום הזה, לא ידע האיש הזה מה גרם במילה אחת שהוציא מפיו!!

הבה נשנן היטב את דברי הגמרא הקדושה (ערכין ט"ו:): אמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב: "מוות וחיים ביד לשון" - וכי יש יד ללשון (להמית אחרים כמו יד)?! לומר לך: מה יד ממיתה, אף לשון ממיתה! יכול, אי מה יד אינה ממיתה אלא בסמוך לה, אף לשון אינה ממיתה אלא בסמוך לה? תלמוד לומר: "חץ" שחוט לשונם (כשם שחץ יכול להמית למרחוק, כך גם לשון יכולה להמית למרחוק). יכול, אי מה חץ אינו ממית, אלא עד ארבעים וחמישים אמה, אף לשון אינה ממיתה אלא עד ארבעים וחמישים אמה? תלמוד לומר: "שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ". כלומר: בלשונו יכול האדם להרוג ממקומו עד סוף העולם, כמרחק שמן הארץ עד לשמים.

לרכישת הספר "ופריומתוק" בהידברות שופס.