מיומנה של טלפנית: סיפורה של מורה אחת, ומשפט אחד

גולדה נפטרה לפני 7 חודשים, בהיותה בת 72.

היא ענתה לתואר "אישה יראת ד' היא תתהלל". שאיפתה תמיד היתה לעשות רצון ד'. היא שמשה בעברה כמורה בסמינר וולף בבני ברק, ועם שאיפתה זו הלכה עד הסוף. כשהכרתי לה את  ארגון הידברות ונפלאותיו, התפעלה עד עמקי נשמתה, וקנאה בזכויות המתגלגלות שם בהמוניהן. היא לא הייתה צריכה לחשוב פעמיים על הצטרפות, והבטיחה שהיא תתרום בהקדם. בתחילה, הסתכלותה על הערוץ והאתר הייתה בבחינת כבדהו וחשדהו, שכן היא מסלתה ומשמנה של בני ברק, ושימשה מורה בכירה בסמינר וולף 35 שנה. אבל ככל ששמעה על הצלחתו הבלתי נתפסת של הקירוב העולמי - לא היססה לקחת חלק.

השיחות שלי אתה התנהלו פנים אל פנים, ולא במוקד התרומות, כיוון שהיא קרובת משפחתי.

ידעתי שגולדה תמהר לעשות רצון ד', ובאמת השאירה בידי אחרי זמן קצר סכום יפה לתרומה. היא לא הסתפקה בזה, ומדי פעם נתנה בידי להעביר להידברות.

תנאי אחד היה לה. היא תורמת בעילום שם.

כיוון שלהיות אישה יראת ד' מחייב בכל עת ובכל מקצוע, גם במקצוע ההוראה היא דרשה מכל אחת את מיצוי יכולתה. היו בין תלמידותיה גם בנות חלשות, שנפלו בין הכיסאות, אם זה עקב בעיה לימודית, בית לא תומך או כל דבר אחר. בימים ההם, בעיות ריכוז או קשיי לימוד לא קבלו את תשומת הלב הראויה.

על אחת מאלה סיפרה לי גולדה באחד הימים.

"הייתה לי תלמידה שציוניה שאפו לאפס. כתוצאה מכך מצבה החברתי היה עגום, והיא הפכה להיות תלמידה 'שקופה'. רואה ואינה נראית. לא מפריעה ולא מפריעים לה. היא ישבה בכיתה והפכה לחפץ, כמו הכסא והשולחן. רק עיניה השקטות והחולמניות הראו שיש בחפץ נשמה שזועקת ליחס.

"היא לא הייתה אשמה. הייתה לה בעיה לימודית, והוריה לא היו בדיוק מתכון להעלות אותה על דרך המלך. יום אחד, בהפסקה, נשארה בכיתה לבדה, ודמעות חמות זלגו על לחייה. באותם רגעים גם אני נשארתי בכיתה. הצטמררתי למראה העגום של תלמידתי. בדידותה גרמה לי לפעול ולעשות משהו למענה כאן ועכשיו, ומשמים שמו לי דברים בפי.

"'את יודעת, תלמידתי היקרה', אמרתי לה, 'הרבה פעמים בנות מרגישות שאם הן קיבלו ציון גבוה ויש להן תעודה מצוינת, אז הן חשובות, והן מרגישות שהן טובות יותר מאחרות, שחלשות מהן. אבל אני רוצה לגלות לך סוד. אולי רק לך אני אומר את זה. זה בכלל לא נכון, זה לא הכי חשוב בעולם'.

"התלמידה הביטה בי בעיניה המופתעות. היא כלל לא ציפתה שכך אפנה אליה. ובכלל, על מה אני מדברת. היא הרי יודעת שהיא לא הכינה שיעורים, ועבודות היא לא מגישה, ועל התעודה אין מה לדבר. היא אימצה את כל כישורי שמיעתה, כדי לדעת אם זה אמיתי. להפתעתה, המשכתי את הדברים ששמעה בפעם הראשונה בחייה.

"'אני יודעת שכעת קשה לך מאוד, ואת גם סובלת מכך שאין לך חברות בכיתה. אבל תדעי שמה שחשוב באמת, זה מה שתהיי כשתגדלי. אני מבטיחה לך, שאת תגדלי ותתחתני יהיה לך בעל נהדר ומסודר. יהיו לך ילדים מטופחים והבית שלך יהיה נקי, בית של תורה. את תהיי אמא למופת. אז אל תהיי עצובה כל כך. הכל יעבור וישתנה לטובה. את עוד תראי'.

"הבנתי שמתפקידי באותם רגעים, כמורה - לשים את השיעורים והציונים בצד, ולהרים לתלמידתי את עלי הכותרת שנבלו.

"התלמידה המופתעת כאילו קפאה על מקומה. הדמעות שזלגו על לחייה התייבשו, ורק השאירו את עיניה נוצצות, אולי מהפתעה, אולי מתקווה חדשה.

"לימים ולשנים, בעת לכתי ברחוב, התקרבה אלי אישה צעירה, שעל פניה מרוח חיוך ביישני. החזרתי לה חיוך בעוד אני מאמצת את זיכרוני. היא קרנה משמחה לראותני, ודמותה המטופחת לא הסתירה את בעלה וילדיה, שנראים היו לבושים יפה וקורנים. הופתעתי כשהזכירה לי שהיא אותה התלמידה הדחויה מהעבר.

"'המורה גולדה, המילים החמות שלך היו כצרי על נפשי המיוסרת, ומה שאת רואה, בזכותך'".

ת.נ.צ.ב.ה.