מרוץ החיים: למה אין לנו סבלנות אחד לשני?

אני בת 25, עובדת ומצליחה מאוד בתחומי ב"ה. כמצופה, אני נמצאת עמוק בשידוכים, ויוצאת לפגישות בתדירות גבוהה. אני שמה לב לתופעה מעניינת. הבחורים שאני מגלה בהם עניין, אינם מעוניינים להמשיך את הקשר, והבחורים שאיני מעוניינת להמשיך את הקשר איתם, מגלים עניין להמשיך ולהיפגש. התוצאה - עשרות פגישות, אבל ללא התקדמות כלל. אני מתוסכלת מאוד מהמצב, ומרגישה שכיום אני מגיעה לפגישות בלי תקווה ובלי אמון, וברוב הפעמים מנסה בכלל להוריד את ההצעה עוד לפני פגישה. האם יש מוצא?

את נשמעת בחורה משכילה ואיכותית, שנמצאת כבר זמן ניכר בתקופת שידוכים.

רוב בני האדם חווים את התקופה הזו כמלחיצה ומאתגרת, אבל בתום פרק זמן מצליחים לגבש לעצמם את העקרונות החשובים להם, ומעלימים עין מהדברים הקריטיים פחות, ובס"ד מקימים את ביתם.

אצלך זה נתקע, והשאלה היא - למה?

מה קורה לך, כשאת פוגשת בחור שאת מרגישה שיכול להתאים לך? האם זה משתק אותך? אולי את מרצה יתר על המידה?

נסי לבדוק את התנהלותך מול מצב כזה. לאיזה מנגנון התנהגות את נכנסת?

במקביל, נסי לבדוק מה קורה עם הבחורים שכן מעוניינים להמשיך את הקשר. מדוע את דוחה אותם? האם את מחפשת דווקא את ה"בלתי ניתן להשגה"?

כשתצליחי לראות את המצב כסימפטום שמשחזר את עצמו בכל אינטראקציה חברתית, בכל פעם בווריאציה שונה, תוכלי לשים את האצבע על הבעיה האמתית, ולגשת לפגישות הבאות עם מודעות ועם תקווה, שבס"ד תביא את התוצאה המיוחלת.

(רחל קליין, B.A, מרצה ויועצת אישית זוגית ומשפחתית)

* * * 

אולי בגלל שאנחנו עובדים קשה כל כך ואולי לא קשור לזה, אנחנו נשואים 5 שנים ומרגישים שמשהו לא טוב. אנחנו מגיעים עייפים לילדים, הולכים לישון וקמים בבוקר, אין רגע אחד להיעצר ולדבר בסבלנות אחד עם השני. אני ממש אובדת עצות, ובעלי לא כל כך מרגיש את זה. מה אפשר לעשות כדי לחזק את המשפחה שלנו?

נכון, יום רודף יום וכולנו עסוקים וטרודים, ובכל זאת, אם נחליט שהתא המשפחתי חשוב לנו, אנחנו ניעצר. מה שקורה על פי רוב, כל אחד מהצדדים בטוח ששום דבר לא ישתנה, כי גם אם אני אעצור, השני ימשיך לדהור. ובכדי לשנות צריך שניים.

אז דעו, שבשביל לשנות, מספיק גם אחד.

נסי את, כי את זו שמעוררת את הנושא, לעשות דברים יוצאים מהכלל, למען הקשר הזה.

נסי, למשל לארגן אחת לשבוע ארוחת ערב נחמדה רק לך ולו. באותו לילה לא תאכלי את השאריות של הילדים, אלא תכיני משהו אחר רק לשניכם לשעה שהילדים ישנים.

חשבי על רעיונות ליציאה, על אף שאין כוח. אולי להליכה רגלית קצרה סביב לבית, מדי לילה. אולי לנסיעה קצרה לביקור קבוע אצל סבתא שדרה יחסית קרוב.

ברגע שעורכים שינוי קטן, הכול משתנה.

ייתכן שבעלך לא יוזם ולא חושב שמשהו חסר, אבל ברגע שאת תעלי את הדברים, הוא יצטרף ויהנה.

(מנוחה פוקס, סופרת ומומחית תהליכי חינוך)

* * * 

כמעט בכל פעם שבני בן השנה ורבע בוכה, הוא עוצר את הנשימה, מכחיל ולוקח לו זמן עד שחוזר לעצמו. פעם אחת אף הוא הגיע לעילפון שהמשיך בפינוי לבית חולים...  עשו לו בדיקות וב"ה הוא בריא לחלוטין. מסתבר, כך גם לדברי הרופא, שהדבר הזה הינו משהו רגשי/פסיכולוגי שהפעוט הקנה לעצמו. איך עוצרים את התופעה הזו, שמלחיצה כ"כ וגורמת לרוץ ולהרים אותו בכל תחילה של בכי כדי שלא יגיע למצב כזה שוב?

אכן, המצב שאת מתארת לא נעים ואף עלול להבהיל מאוד.

לאחר שערכת בירור רפואי והכל בסדר, אוכל לומר שמנסיוני עם מצבים שאת מתארת נתקלתי במקרים רבים שילדים מסגלים לעצמם התנהגויות או "פתרונות" כדי להשיג את מבוקשם, בין אם זו תשומת לב ההורים ובין אם זה דבר מה שביקשו ורצו.

זה יכול להיות ע"י בכי והכחלה, זה יכול להיות ע"י טיקים שונים, תלישות שיער וכדו'.

ברוב המקרים הנטייה הטבעית של ההורה - בפרט של אמא - היא להילחץ, להיבהל ואפילו לפחד במודע או שלא במודע, והיא אף תעשה דברים כדי למנוע את המצבים הללו, תוותר לילד במקומות שלא צריך, תאפשר יותר כדי שלא יבכה וכדומה. הילד קולט את מה שאמא מרגישה, וכמובן, שלא במודע, הוא כאילו מקבל את ההתייחסות שרצה, והאם נשארת דואגת...

ילד זקוק לאהבה ולגבולות ברורים ויציבים, וההתייחסות ה"מיוחדת" לא מספקת לו את זה וגורמת בדיוק ההיפך.

לכן הייתי ממליצה לך מאוד להרגיע את עצמך, שאכן אין סיבה להיבהל, בפרט שהדבר חוזר על עצמו ולא קורה שום דבר, והוא חוזר לעצמו. אפילו תסכימי בלבך שזה יקרה.

כאשר הוא נרגע וחוזר לעצמו, הגיבי לעניין ברוגע, באסרטיביות ובתקיפות, "אני לא מרשה" וכדו' תציבי גבולות ברורים ויציבים בהזדמנויות השונות (כן, גם בגיל הזה!).

והכי חשוב - הישארי רגועה. כאשר תשדרי לו את מה שאת מרגישה, הוא ירגיש ויבין שזה לא משתלם, וזה יחלוף.

כדי להיות בטוחה שהוא מקבל את היחס הראוי לו, הרעיפי עליו בנדיבות ובאהבה במצבים אחרים - טובים יותר, כדי שלא תהיה שום סיבה מצדו לבקש את ההתייחסות בדרכים לא נכונות.

(יוכי דנחי, יועצת חינוכית ותומכת רגשית לגננות ולאמהות)