סיון רהב מאיר: השנה קיבלנו מחודש תשרי מינון עצום של תרופות לכל השנה

"אחרי החגים" הגיע. "אחרי הקורונה" עדיין לא.

זה היה תשרי משוגע, מאתגר, מדכא, מדהים.

הכותרות עוסקות במיעוט שמפר חוק, אבל העולם היהודי בכללו – נמצא במקום אחר.

זה התחיל בסליחות הלא-המוניות, דרך תקיעת השופר בראש השנה שיצאה למרפסות ולגנים הציבוריים, ועד ליום כיפור כל כך יוצא דופן ולחג סוכות בלי אורחים וחגיגות. מספר המשתתפים בשיעורי תורה בלימוד מרחוק בליל הושענא רבה, הלילה האחרון של סוכות, שבר שיאים.

ושמחת תורה, החג הכי צפוף? משפחות בבידוד עשו הקפות בסלון, ובחוצות – ילדים התקשו להבין לאן נעלמו כל הממתקים והאקשן ולמה יש רק מניינים קטנטנים עם מתפללים שרוקדים במקום.

ובצאת החג, בהקפות השניות, מאות משאיות יצאו לערים ויישובים ברחבי הארץ, עם זמר וקלידן או עם מערכת הגברה, ואנשים פשוט יצאו למרפסות לרקוד. קשישים בכיסא גלגלים נופפו בהתלהבות, ילדים קטנים יצאו בפיג'מות.

רק מניין מתושבי הרובע היהודי רקדו ברחבת הכותל הריקה. ראש ישיבת רמת גן, הרב יהושע שפירא, רקד אתמול לבד באולם הישיבה שבשנה רגילה מלא במאות רוקדים. אלפים צפו בבית ורקדו איתו.

ומה עכשיו? בספרי החסידות כתוב שיש תרופות שצריך לקחת רק פעם בשנה, במינון חזק, והן מספיקות לכל השנה. כזה הוא חודש תשרי. קיבלנו מינון עצום של אמונה, כוח, שמחה, תקווה, אחריות, יצירתיות, תפילה, משפחה, סולידריות – יהי רצון שכל אלה ימשיכו ללוות אותנו כל השנה.

בראשית ברא, מתחילים

אני רוצה לצטט דברים שכתב בעלי, ידידיה מאיר:"דבר חגיגי מאוד מתחיל השבוע, וחבל לפספס אותו, בעיקר בתחילתה של שנה מאתגרת כזאת: מיד אחרי שמחת תורה נפתח מחזור הלימוד הבסיסי ביותר ביהדות. עם כל הכבוד (ויש כבוד!) לדף היומי, למשנה היומית, להלכה היומית, לרמב"ם היומי, השבוע מתחיל הבסיס: פרשת בראשית. פרשת השבוע מחולקת לשבעה חלקים, אחד לכל יום בשבוע, ונהוג ללמוד כל קטע עם פירוש רש"י. 

בשנים האחרונות חגגנו את שמחת תורה באמצע השבוע, מה שלא ממש הותיר זמן להשיק כמו שצריך את הלימוד הבסיסי הזה בסדר היום שלנו. עד שהתאפסת על עצמך, כבר נהיה יום שישי, והתחלת ברגל שמאל, עם חובות והשלמות, והנה כבר הגיעה פרשת נח. אבל השנה, אחרי 11 שנים, זה קורה: שבוע שלם. יש לנו שבוע ימים להתארגן על הלימוד הזה, קטע אחד בכל יום. אפשר ללמוד לבד, אפשר עם בן/בת הזוג, אפשר עם הילדים, אפשר בטלפון עם ההורים, עם סבא וסבתא, עם חבר בבידוד. כמה דקות של שגרה, של יציבות, של שפיות יומית, בתקופה שבה אנו הכי זקוקים להן. פראייר מי שלא מנסה לפחות להתחיל".

זמן סנגוריה

אנחנו צריכים רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, האיש שכונה "סנגורם של ישראל", שתמיד חיפש את הטוב בכל דבר ובכל אדם. הוא נפטר השבוע לפני 211 שנה, ולכבוד יום פטירתו כתב הרב אלחנן שטיגליץ את הדברים הבאים:

"אנחנו צריכים רבי לוי יצחק מברדיצ'ב. שיביט בנוער של מסכי הזום ויגיד להם: אתם מדהימים, כמה כוח יש בכם. ואז יפנה לריבונו של עולם ויאמר: תראה את ילדיך, כמה הם משתדלים במציאות כל כך הזויה.

אנחנו צריכים רבי לוי יצחק מברדיצ'ב. שיביט במורים המותשים ויאמר להם: אתם עושים עבודת קודש, ויגיד לריבונו של עולם: תראה כמה הם מתאמצים ומנסים לחנך גם מרחוק.

אנחנו צריכים רבי לוי יצחק מברדיצ'ב. שיביט בכל בעלי העסקים שמתקשים לגמור את החודש ועדיין נאבקים לשדר עסקים כרגיל לילדים שלהם, ויגיד לריבונו של עולם: תראה את ילדיך, כמה הם דואגים למשפחה שלהם, כמה הם טרחו לחגוג את החגים בשמחה למרות התקופה הקשה. 

אנחנו צריכים רבי לוי יצחק מברדיצ'ב. כזה שיעשה את הדבר שהכי נצרך במציאות שלנו עכשיו: סניגוריה. סניגוריה שתלטף אותנו ותפסיק להטיח בנו כמה אנחנו לא, אלא כמה אנחנו כן. לא כמה שלילה יש בנו אלא כמה טוב אין סופי מתגלה דרך חרכי המחשכים, כמה דרך הצללים רואים אור צלול.

אנחנו צריכים רבי לוי יצחק מברדיצ'ב. אולי נלך היום בדרכו ונסנגר על כל הסובבים אותנו, ליום אחד שקצת ישיב לנו את האמון, גם בעצמנו. הרי כך הוא לימד אותנו: הֱוֵי דָן אֶת כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת – גם את עצמך".

לזכרו.

זה לא העץ, זו התודה

למה גירשו את אדם וחווה מגן עדן? כל ילד בגיל הגן יענה: כי הם אכלו מעץ הדעת! אבל ייתכן שזה לא נכון. הם לא גורשו בגלל שטעו ואכלו, אלא בגלל התגובה שלהם אחרי הטעות. הם יכלו להודות ולהתנצל ולתקן, אבל במקום זאת האדם אמר לאלוקים: "הָאִישָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי – הִיא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹוכֵל". הוא לא לקח אחריות, אלא האשים את האישה, ובעצם גם את אלוקים שברא אותה. במקום להודות על הבריאה, על גן העדן, על אשתו, הוא התלונן. רש"י מסכם זאת בשלוש מילים נוקבות: "כאן כפר בטובה". זו הסיבה בגללה גורשנו מגן עדן – כפיות טובה.

התיקון לחטא הקדמון הזה הוא להיות מלאי הכרת תודה, למלא את חיינו בהודיה. מחקרים רבים מציגים היום את היתרונות בפסיכולוגיה חיובית, בחיפוש מתמיד אחר הטוב שיש בנו ובזולת, באימון של "שריר הכרת הטוב". הפסיכולוגית ד"ר מרים כהן-אבנרי כתבה פעם: "אם היינו שמחים במה שיש כפי שאנו עצובים במה שאין לנו, כנראה היינו הרבה יותר מאושרים".

פרשת בראשית היא הזדמנות ללמוד מחדש איפה קלקלנו, ולהתחיל לתקן. אז תודה שקראתם.

לא כל הנוצץ זהב

זו אחת הבעיות היסודיות בעולם שלנו: הרע לא תמיד נראה רע, והטוב לא תמיד נראה טוב. הרב אברהם סבע הסביר לפני כ-500 שנה בספרו "צרור המור" למה בפרשת השבוע, חווה אכלה מהפרי האסור: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל, וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל – וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל". העץ נראה טוב ונחמד כל כך, איך אפשר בכלל לחשוב שזה חטא חמור לאכול את פירותיו? אם היה לו ריח רע, אם הוא היה דוחה ומגעיל – היה לה קל יותר לא להתפתות. אבל איך אפשר להתרחק מעץ יפה ואטרקטיבי כל כך?

הנקודה הזו קריטית, לא רק בפרשת בראשית. מאז ועד היום דברים נוצצים מבלבלים אותנו. עוגת שוקולד וגלידה נראות טוב יותר מגזר ומלפפון, אבל מה טוב ובריא ונכון יותר? אנחנו מזהירים ילדים מ"אנשים רעים", אבל לצערנו אנשים שנראים טובים מאוד יכולים להתגלות כרעים. הרבה יותר נוח ונעים ויפה וכייפי ללכת בלי מסכה ולהתחבק עם כולם, אבל ברור לנו מה הדבר הנכון לעשות.

מגן העדן ועד לרגע זה – אנחנו במאבק לא להתבלבל מתדמיות ותחפושות, ולדעת לבחור באמת בין טוב לרע.