אפרת ברזל: היום בו העפתי עפיפונים עם אבא שלי והילדים שלי

"שלום אפרת ברזל,

שמי ש. אני גרה ליד כפר סבא, אבל כותבת לך בגלל, אולי בזכות, סיטואציה בה לקחת חלק דווקא בהרצליה.

אני מתנצלת מראש על מידת החטטנות שאולי יכולים להצטייר בה דברי, לא הייתה לי כל כוונה רעה.

היו אלה ימי סוף הקיץ של לפני שנה, קורונה טרם נתנה סימניה בעולם.

בעלי ואני, מתוך הרגל ישן, ישבנו באחד מימי החולין של אחרי הצהריים, כיאה לשני פנסיונרים, ליד שמורת אפולוניה, אם לדייק בלשון העם, למעלה על צוק סידני עלי.

אנחנו אוהבים בשנים האחרונות להגיע, בשעות שכבר לא חם, לטיילת שנמצאת למעלה, זו ששופצה, לפתוח את הכסאות המתקפלים שלנו, לנשום אוויר, ולבהות בשקיעת השמש.

באותו היום חנתה לידינו מכונית. המראה שיצא ממנה צד את עיני. לחשתי לבעלי שיסובב את הראש ויביט גם.

מן האוטו יצא איש מבוגר יחסית, חילוני, לבוש בבגדים נוחים, ואחריו יצאה גברת עם עוד הרבה הרבה ילדים וילדות קטנים יותר וקטנים פחות. הגברת והילדים, ניכר שהיו דתיים. דתיים מאוד.

האישה חבשה פאה נוכרית והילדים היו עם ציציות וכיפות שחורות מקטיפה. לילדה הקטנה היו גרביונים בכחול כהה וסנדלים.

הילדים קראו לאיש החילוני "סבא, סבא" כל הזמן, ואני בדמיוני התחלתי להבין במה מדובר.

הוא הוציא מהבגאז' של האוטו עפיפון אחד גדול. האישה עם הפאה אמרה לו: "אבא, תוציא גם את שאר העפיפונים הקטנים, הם בשקית מקדימה".

הבנתי מיד את תמונת המצב.

הסבא חילוני, בתו כנראה חזרה בתשובה (זו את), והנכדים הם הילדים שלה (שלך).

לא הפסקנו לבהות בכם. כחילונים, היה זה מראה מוזר אבל חביב, קשה אך מלבב.

תוך כדי הבהייה הממושכת, בעלי אומר לי שנראה לו כי הוא מזהה את הסבא כאיש תקשורת, כמי שהגיש חדשות במשקפיים שנים רבות.

הוא ניגש אל אביך ושאל אותו לשמו.

אני קופצת לתקופה הנוכחית.

קשה לי מאוד עם המתח בין החברה החרדית והחברה החילונית. את בטח יודעת על מה אני מדברת.

המראה של ים כחול, סבא חילוני, נכדים חרדים ועפיפונים צבעוניים לא מש מזיכרוני, לכן החלטתי לחפש אותך ולכתוב לך.

היחסים בינכם נראו לי נפלאים, למרות השוני הגדול. לא הייתה שם טיפת מתח, או עצבים. אביך הסביר לילדים משהו על בית קברות מוסלמי עתיק שנמצא שם מאחור, הם חיבקו אותו והוא אותם, את הקטנה עם הגרביונים הוא הרים גבוה על הידיים.

תוכלי בבקשה להסביר לי את הסוד?‐-------------".

"שלום, ש. יקרה.

תודה שכתבת. כילדה שגדלה בעולם חילוני וחיה כבר שנים בעולם חרדי, קשה עלי מאוד התקופה הזו בה יש מתח מגזרי.

אני זוכרת את היום אותו את מתארת. חיפשתי לילדים בילוי בריא, חינמי ומלמד כישורי חיים. קניתי להם ב'הכל בשקל' בבני ברק עפיפונים בצבעי הקשת. ידעתי שאבא שלי אלוף בשיגורים, ושתמיד יש לו עפיפון איכותי באוטו. הייתה רוח נהדרת. מודה שלא זוכרת זוג פנסיונרים על כסאות מתקפלים בצד.

אני עונה לשאלתך בתשובה כללית ולא אישית, אבל רק לפני, כן, אנחנו מסתדרים מצוין. למדנו עם השנים לחיות בשלום גדול יחד.

למדנו שגם להסכים שאנו לא מסכימים, זו הסכמה בפני עצמה.

ויש בה יופי.

תראי,

רגילים לחלק בארץ את החברה ל"חרדים-חילונים", וסביב ההבחנה הזו לרקוד ולריב.

חלוקות או חיבורים בין בני אדם לא צריכים להיות שיעור קראטה.

חיבורים יכולים להיעשות סביב נושא ספציפי עליו כן יש הסכמה, כמו אהבה, כמו אחדות, כמו שמו אותנו יחד בכנרת אחת, ועכשיו - תסתדרו. דווקא מתוך השוני.

החיבורים ביני ובין ההורים שלי הינם בתחומים בהם אנחנו דומים. ויש מספיק כאלה. זה מה שמחבר אותנו. הלכות סוכה, פחות.

כדי לשמור על שלום לא צריך להסכים על הכל. זה מאפשר מרחב.

אני שומעת על חילונים שמקפידים בקורונה, ועל חרדים שמקפידים, ולהיפך.

המוח רגיל לחלוקות מוכרות שעוזרות לו לקבע לעצמו את העולם וליצוק תחושת בטחון יציבה של 'ככה זה'.

אנחנו רגילים לשנוא את מי שאנחנו רגילים לשנוא. רגילים להכליל.

זה עושה לנו סדר בראש. אלה כאלה ואלה כאלה.

ככל שהאדם בוגר יותר, יש בו יכולת לפרק נתונים שלמים ליותר גורמים, ולחבר אותם יחד אחרת.

החלוקה החדשה שהביאה הקורונה היא אלה ששומרים ומקפידים, ואלה שלא.

בשני המגזרים יש כאלה וכאלה.

שומרים מול מזלזלים. זו החלוקה. לא משנה אם הם חרדים או חילונים.

התוצאות בכל מגזר שונות, מסכימה. זה כבר קשור למבנה מגורים ולשוני בקהילות.

אבא ואני לא רק אוהבים להעיף עפיפונים, אנחנו גם אוהבים להקפיד על הכללים, וללמוד יחד מסילת ישרים.

האם אוכל, ברשותך, כמובן, לפרסם את ההתכתבות בינינו?".