בעל מסעדה זועם, מארחת שבוכה, ויהודי אחד צדיק

לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר כ', י"ב)

את המעשה המרגש והמפעים שלפנינו סיפר תלמיד חכם אחד:

בימי בין הזמנים, יצאנו כל בני המשפחה לטיול מהנה בצפון. בשעת הערב, כאשר עמדנו לחזור לכיוון ביתנו, אחד מילדיי הוצרך להתפנות. חיפשנו אחר מקום בו נוכל להיכנס לבית הכסא, עד שאיתרנו בסמוך מסעדה כשרה למהדרין.

פנינו אל העובדת שעמדה בפתח (תפקידה היה לשמש כ'מארחת'), ושאלנו האם יש לנו רשות להיכנס לבית הכסא. היא השיבה בחיוב.

כשיצאנו מבית הכסא, נתקלנו בבעל המסעדה. הוא הבין שלא נכנסנו על מנת לסעוד במסעדה והתחיל לצעוק: "זו מסעדה כאן, לא שירותים ציבוריים, באיזו רשות נכנסתם לכאן?!"

לא עניתי לו, והוא המשיך לגעור: "אתם אנשים דתיים, איך אתם מרשים לעצמכם להשתמש בשירותים בלי רשות?!",

נכנסתי לפלונטר רציני, הדבר הפשוט והמתבקש ביותר לעשות היה לומר לו: "אדוני, אתה טועה, נכנסנו ברשות, קיבלנו רשות מהאחראית הנצבת בפתח המסעדה". אך ידעתי שאם אגלה זאת, האיש יפגע בעובדת ההיא, שבסך הכל עזרה לנו. זו תהיה גם כפיות טובה וגם לשון הרע. העובדת, אגב, עקבה מבחוץ אחרי הנעשה והיא נראתה מתוחה ומפוחדת מאד.

מצד שני מה שקורה כעת, זה חילול ה'... אני חייב להוכיח לבעל הבית, כמו גם לסועדים ששמעו את הגערות שלו, שלא השתמשנו בבית הכסא ללא רשות. איך עושים את זה מבלי לפגוע בעובדת שעשתה לנו טובה?

בסייעתא דשמיא, בהבזק של רגע הבריק רעיון במוחי; "אדוני היקר", פניתי אליו, "חבל שאתה כועס לחינם, אנחנו הרי מתכננים לאכול כאן, לא רק שנינו, כל המשפחה שלנו תיכף תיכנס לכאן". (לא אמרתי 'תכננו', מלכתחילה, אלא אנחנו 'מתכננים'...).

"הו הו, סליחה!" התנצל האיש, "אני ממש מצטער. תבין אותי, פשוט יש אנשים שנכנסים לכאן בלי רשות לשירותים, ואני בטעות חשבתי"...

"זה בסדר", קטעתי אותו, "רק תגיד לנו איפה אנחנו יושבים".

"כמה אתם?" שאל. "תשע נפשות", השבתי, וביקשתי מבני לרוץ לחוץ ולקרוא לשאר בני המשפחה...

המלצר ניגש אלינו ושאל: "מה תרצו להזמין?". שאלתי אותו: "תסביר לי איך זה עובד כאן?". הוא הסביר שצריך לקרוא את התפריט ולהזמין ממנו. עיינו בתפריט, ואחרי שהתאוששנו מההלם של המחירים, החלטנו להזמין מנות עבור כל בני המשפחה.

בתום הסעודה הדשנה, בעל המסעדה התיישב לידי, וסיפר: "תקשיב, בשעה שהתיישבתם, קלטתי שהעובדת שיושבת בכניסה בוכה. שאלתי אותה מה קרה, והיא סיפרה בחשש, שהיא זו שנתנה לכם רשות להיכנס לשירותים, וכאשר צעקתי עליך, היא הייתה בטוחה שכעת יפטרו אותה, ופרצה בבכי...

ואז, להפתעתה קלטה שנהגת כצדיק אמיתי, והחלטת לשלם סכום כה רב עבור ארוחה לכל המשפחה הענקית שלך, העיקר שלא לפגוע בה... וכאן היא שוב התחילה לבכות, מהתרגשות. היא סיפרה שבחיים לא התחשבו בה ככה. אין בני אדם כאלה בעולם!".

בעל הבית המשיך וסיפר: "בזמן שאתם אכלתם כאן, אנחנו במטבח, כל הצוות, התרגשנו מהמעשה הנאצל והמתחשב שלך"... בתום דבריו הוא הניח את החשבון על השולחן.

פתחתי את כריכת העור שבתוכה מגלים את החשבון, ואז גילתי שאין שם שום חשבון. היה שם כרטיס הנחה של חמישים אחוז לפעם הבאה שנגיע למסעדה.

קראתי לבעל המסעדה ואמרתי: "תודה רבה על הפעם הבאה, אבל מה עם התשלום על הארוחה הזו?"

"הארוחה הזו היא בחינם", השיב, "המדיניות במסעדה שלנו שתשלום לוקחים מבני אדם, לא ממלאכים"...

עד כאן המעשה שחולל קידוש ה' גדול, אך עכשיו ברצוני לשאול: על פי הדין, כיצד היה עלי לנהוג בסיטואציה בה הייתי נתון כאשר בעל המסעדה שפך עלי קיתונות של זעם, על לא עוול בכפי?

תשובה:

כשבעל הבית מקפיד יש לקנות דבר קטן

אדם הנצרך להתפנות, רשאי להשתמש בבית הכסא שבתוך מסעדה, על סמך דברי עובד או פקיד המקום שמשיב לו שהדבר מותר. וניתן לסמוך על פקיד זה, כי מן הסתם הוא קיבל סמכות להרשות ולוותר על דברים פעוטים כעין אלו מבעל הבית (וגם ניתן להניח שבעל הבית הורה לו בפירוש להרשות זאת, שכן זהו דבר שמתרחש מידי יום).

אומנם, לאחר שאנו רואים שמגיע המנהל ומודיע שהוא מקפיד שלא ישתמשו זרים בבית הכסא שלו, הרי התברר למפרע שלא היתה רשות להשתמש בבית הכסא, ולכן צריך המשתמש לרכוש דבר מה מהמסעדה.

אבל בוודאי שאין צריך להזמין סעודה דשינה, אלא ניתן להסתפק במוצר הזול ביותר, כגון פחית שתייה.
 

ישראל רחמנים ביישנים וגומלי חסדים

יש להוסיף, שבעל מסעדה המגיב בזעם על אנשים הנכנסים להשתמש בבית הכסא שבמסעדה, אינו נוהג כלל כיהודי, שכן לימדונו חז"ל (יבמות ע"ט.): שלושה סימנים מאפיינים את האומה היהודית: רחמנים, ביישנים, וגומלי חסדים. ועל הגבעונים נאמר (שמואל-ב' כ"א) "וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה", וביאר רש"י: הם הראו בעצמם מידת אכזריות שאינן מזרעו של אברהם אבינו, ואינם ראויים לידבק בישראל, ולכך גזר עליהם דוד המלך שלא יבואו בקהל, אמר, רק מי שיש בו שלושה סימנים הללו, ראוי לידבק בו!

וכן כתבו הפוסקים להלכה, שכל מי שיש בו עזות פנים ואכזריות ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד - חוששים לו ביותר שמא גבעוני הוא (שו"ע אבה"ע ב'-ב').

וכתב הרמב"ם (בסוף הל' עבדים): "אין האכזריות והעזות מצויה אלא בעכו"ם עובדי עבודה זרה, אבל עם ישראל, זרעו של אברהם אבינו, השפיע להם הקב"ה טובת התורה, וציוה אותם בחוקים ומשפטים צדיקים, רחמנים הם על הכל, וכן במידותיו של הקב"ה, שציוונו להדמות בהם, נאמר: ורחמיו על כל מעשיו!".
 

גדול כבוד הבריות

ובפרט כאשר יהודי נצרך מאוד לנקביו, שיש להרשות לו להשתמש בבית הכסא, כיון שמצינו שגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה.

ומבואר במסכת בבא קמא (פ"א. וברמב"ם הל' נזקי ממון ה'-ג' ובטור חו"מ רע"ד-ז'), שאחת התקנות שהתקין יהושע בן נון בשעה שחילק את ארץ ישראל היא, שכל הולך דרכים שנצרך לנקביו, יהא רשאי להסתלק מן הדרך שהולך בה ולהיכנס לשדה פרטית על מנת להתפנות בה בצנעה, ואפילו אם היא שדה כרכום שהריח קשה לה. ויהא רשאי אף ליטול צרור מן הגדר של בעל השדה על מנת לקנח בו. (ויעויין גם בבכורות מ"ד: ובשו"ע או"ח ג'-י"ז).

ולכן, במידה והחיסרון של בעל המסעדה מהשימוש בבית הכסא שלו, הוא ממש מזערי ואפסי, הרי שאם מונע אחרים מלהתפנות בבית העסק שלו, אינו נוהג כמנהג זרעו של אברהם אבינו!

אומנם, במידה וקיים חשש אמיתי, שיתחילו אנשים רבים להיכנס אל בית הכסא של המסעדה, והדבר יגרום ללכלוך ויגרור עלויות ניקיון, אזי רשאי בעל המסעדה לדרוש מחיר ראוי עבור השימוש בשירותים, כדי שלא יִפָּסֵד.

לרכישת הספר "ופריומתוק" בהידברות שופס.